רע"א 2443/98

תקציר

בית המשפט העליון ביטל החלטה קודמת נגד המערערים, אשר כערבים חויבו בהלוואה ששכנם פרע ממנה. ליבת העניין הייתה רשלנותם הנטענת של המערערים באי הבטחת פירעון ההלוואה. בית המשפט העליון מצא כי הבנק, שהאריך את תקופת החזר ההלוואה לחייב מבלי ליידע את המערערים, כשל בחובת תום הלב. המערערים, שלא ידעו על חדלות הפירעון של שכנם ועל הארכה שניתנה על ידי הבנק, לא היו אשמים. בית המשפט הגיע למסקנה כי חובת תום הלב מחייבת את הבנק להודיע לערבים על הארכה כדי לאפשר להם להגן על האינטרסים שלהם, דבר העולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הבנקאית לגבי חובות בעייתיים. למרות כללי פקודת השטרות, השופטת יישמה פרשנות מרחיבה יותר של התחייבויות חוזיות, תוך שימת דגש על תום לב, ולא מצאה כל אינדיקציה לכך שהמערערים פעלו בחוסר יושר. עוד קבע בית המשפט כי עקרון תום הלב מחייב שחרור מאחריות לפיצוי בגין היעדר הודעה מוקדמת, ואינו מכיר בבסיס לרשלנות תורמת כלפי המערערים. משכך, פטר בית המשפט את המערערים מאחריות על פי השטר, והנחה מקרים עתידיים בהם דיני אב כמו תום לב יגברו על הוראות חוק ספציפיות, ובכך הכיר בתחולתם הרחבה יותר על התחייבויות חוזיות בבנקאות ומחוצה לה.