ת"א 9976-06-12

תקציר

פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט הוא לדחות את תביעת התובע להשבת כספי כופר חניה ששולמו לעיריית תל אביב בשנת 1994. התובעת, שהמחתה את זכות התביעה של בעל ההיתר, טענה כי מאחר שהעירייה לא בנתה חניון לפי תקנות החניה, היא מחויבת להחזיר את הכספים. העירייה, לעומת זאת, טענה כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים, ובהם תקופת ההתיישנות, וכי חניון גולדה עמד בתקנות. השופטת פתחה וציינה כי התביעה הוגשה 18 שנים לאחר האירועים המדוברים וכי בעלת ההיתר, הגב' לנסט, העבירה את זכויותיה לתובע. השופט אמנם הכיר בכך שלעירייה יש חובה להקים חניון, אך פסק לטובת העירייה בשל תקופת ההתיישנות, ולא מצא יחסי נאמנות או נאמנות קונסטרוקטיביים שיפטרו את התביעה מהתיישנות. השופט קיבל את טענת העירייה כי עילת התביעה קמה בשנת 2004, או לכל המאוחר בשנת 2004, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. יתר על כן, השופטת התייחסה בקצרה לטענות מקדמיות אחרות שהעלתה העירייה, ובהן שיהוי, חוסר יריבות וחוסר תום לב, אך מצאה אותן לא משכנעות. השופטת בחנה גם לגופו של עניין ומצאה כי חניון גולדה עמד בתקנות החניה, גם אם לא נבנה במיוחד בשל כופר החניה ששילמה הגב' לנצט. השופט הדגיש כי תשלום הכופר הוא דרישת חובה לקבלת היתר בנייה ויש בו "טובת הנאה משתמעת לצד התחייבות". מסיבה זו, השופט סבר כי אין זה צודק להורות על החזרת הכספים ותחת זאת קבע כי יש לחייב את העירייה למלא את חובתה להקים חניון. לסיכום, השופט הורה על מחיקת התביעה וקבע כי על התובע לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪, שישולמו לנתבע בתוך 30 יום.