ע"א 151/85

תקציר

בסכסוך משפטי שעניינו הסכם גירושין בין המערערת לבין המשיב מס' 2, בחן בית המשפט העליון את תוקפו של הסדר ממון בו הסכימה המערערת לשאת בכל החובות הכספיים וויתרה על זכויות בדירה משותפת, ואילו המשיב מס' 2 התחייב לטפל בבנם ולשפות את המערער אם יצטרך לשלם מזונות. המשיבים 3 ו-4 שימשו ערבים. תשע שנים לאחר מכן תבע הבן, באמצעות המשיב מס' 2, מזונות מהמערערת. בית המשפט המחוזי אישר את חבותו של המערער למזונות אך דחה את תביעתו לשיפוי, בנימוק של שיקולים של תקנת הציבור. הערעור עסק בשאלה האם הסכם השיפוי נוגד את תקנת הציבור או פסול בשל היעדר אישור מתאים. בית המשפט העליון קבע כי אב חייב במזונות ילדים מכוח הדין האישי, דבר שהסכם הורי אינו יכול לבטל. בית המשפט הדגיש את ההגנה על טובת הקטינים וקבע כי מאחר שההסכם אינו מונע מהילד לתבוע את זכויותיו, הוא אינו נוגד את תקנת הציבור. יתר על כן, אם אישה אינה יכולה למלא את חובת השיפוי שלה בשל חוסר אמצעים מספיקים, החובות נדחים עד שתהיה מסוגלת כלכלית. בית המשפט קבע כי אין לשנות הסכמים בין מבוגרים אחראים, אלא אם כן קיימים תנאים כופים או מטעים. בסופו של דבר, ההסכם לא נתפס כנוגד את תקנת הציבור, וטענתה המאוחרת של המשיבה מס' 2 כנגד תוקפו של ההסכם נתפסה כחוסר תום לב. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים, תוך הטלת הוצאות על המשיבים.