עע"מ 8409/16

תקציר

בשנת 1938 רכשו משה קרסו ומשה יצחק מטלון אדמות חוף שלימים נרשמו על שם מדינת ישראל. הקרקע יועדה, בתחילה לצורכי ציבור על פי תכנית שיזם המנוח, אך בשנת 1961 שונה ייעודה של הקרקע ובוטל ייעודה הציבורי. בשנת 2014 ביקשו היורשים לרכוש מחדש את הקרקע מהמדינה, תוך שימוש בסעיף 195(2) לחוק התכנון והבנייה, המאפשר רכישה חוזרת במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. בית המשפט לעניינים מנהליים פסק לטובת היורשים, אך המדינה ערערה. הערעור התמקד בשאלה האם העברת הקרקעות לנציב העליון בתקופת המנדט הבריטי הייתה מרצון או בכפייה. בית המשפט הדגיש כי על מנת שסעיף 195(2) יחול, יש להוכיח כפייה בהעברה, נטל הרובץ על התובעים. בהתחשב בעשרות השנים שחלפו מאז ההעברה ובשינויים בנוף העובדתי והמשפטי, מצא בית המשפט כי היורשים לא עמדו בנטל זה. בהחלטה צוין כי המנוח יזם את הפרצלציה לשם רווח אישי, והציע העברה מרצון. בנוסף, נדונו סוגיות פרוצדורליות כמו שיהוי והתיישנות אפשרית בחוק, שהדגישו את חלוף השפעת הזמן על זכויות הראיות והקניין. בסופו של דבר צידד בית המשפט במדינת ישראל, הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר והטיל הוצאות על היורשים. פסק הדין מהווה תקדים בהבחנה בין העברת מקרקעין מרצון וכפויה לבין זכותם של היורשים לתבוע בחזרה רכוש לאחר שינוי ייעוד.