רע"א 9614/05

תקציר

במרכזו של פסק הדין שורה של הליכים משפטיים בהם מעורבים חברת בנייה (המבקשת מס' 1) ובעלי מניותיה (המבקשים 2 ו-3) בנוגע לחוב המגיע למשיב. מצב זה החל כאשר החברה והמשיבה התקשרו ביום 11.7.2002 בהסכם לפירעון החוב, אשר הפך לאחר מכן לפסק דין של בית משפט השלום בהרצליה ביום 18.7.2002. בהמשך ערערו המבקשים על פסק דין זה בנימוק שלא נמסרו להם המסמכים הדרושים, כגון כתב התביעה, וטענו כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד. עם זאת, כאשר ניסו לבטל את פסק הדין בשנת 2004, בקשתם נדחתה מאחר שבית המשפט קבע כי פסק הדין המקורי נבע מהסכם עליו חתמו הצדדים. גם ערעוריהם לבית משפט השלום בהרצליה ולבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נדחו. המבקשים טענו כי בתי המשפט לא הכירו בטעויות בקבלת הסכם הפשרה ללא פיקוח שיפוטי וטענו כי זכויותיהם לגישה לערכאות נפגעו. לטענת המבקשים, סוגיות אלה מעוררות שאלות משפטיות חשובות, המצדיקות ערעורים נוספים. עם זאת, בתי המשפט טענו כי פסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד אלא מבוסס על הסכמה הדדית, והדגישו כי כל ערעור על ההסכם צריך להיעשות באמצעות פעולה משפטית נפרדת, ולא לערער את פסק הדין עצמו. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה, שכן לא זוהו סוגיות ציבוריות או משפטיות מהותיות מעבר למחלוקת הספציפית העומדת על הפרק.