בג"צ 7961/18

תקציר

במקרה זה ערערו העותרים על השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה, המאפשרת למפקד הצבאי להרוס בשטחים בתים הקשורים לתושבים המעורבים בפעולות טרור. העותרים העלו שלוש טענות עיקריות: הלגיטימיות של השימוש בסמכות זו, התנאים להפעלתה והיקף תחולתה של הרשות. בית המשפט אישר את סמכותו של המפקד הצבאי לפי תקנה 119, תוך הדגשת לשונה הרחבה אך ציין תקדים שיפוטי המחייב הפעלת סמכות זו להיות סבירה ומידתית, העולה בקנה אחד עם עקרונות כבוד האדם וחירותו. בית המשפט הדגיש כי על ההריסה לשרת תכלית ראויה ולהוות את האפשרות הפחות פולשנית להשגת הרתעה. במקרה זה קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים להריסה, שכן הבית היה קשור למעשה טרור עם ראיות מספיקות התומכות בהחלטת המפקד הצבאי. בית המשפט התייחס גם לפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים, והדגיש כי בעוד שההריסה משפיעה על משפחתו של מבצע ההריסה, הצורך בהרתעה מצדיק זאת. העותרים טענו כי המשפחה לא הייתה מעורבת במעשה הטרור, אך הראיות הצביעו אחרת, כאשר חלק מבני המשפחה נחשדו בשיבוש החקירה. יתר על כן, ההחלטה להרוס רק את הקומות שבהן התגורר מבצע הפיגוע הפגינה זהירות מצד המפקד הצבאי. למרות שהביקורת השיפוטית זיהתה ליקויים בניתוח ההנדסי שהוצג, התוכנית הצבאית לביצוע הצו כללה התייחסות מספקת. בסופו של דבר נדחתה העתירה, בהסכמת השופטים, תוך שימת דגש על בחינה מחודשת מתמשכת של האפקטיביות והשיקולים ההומניטריים הכרוכים בהריסות מסוג זה.