ע"א 913/20

תקציר

במקרה הנדון, דחה בית המשפט לערעורים את הערעור בעניין סכסוך רכישת הנכס משנת 1982. המערער ערער על מסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בקובעו כי הרכישה הייתה שלו בלבד, ולא מפעל משפחתי משותף. עם זאת, ערכאת הערעור הדגישה כי רק לעתים רחוקות היא הופכת ממצאים עובדתיים אלא אם כן הם סותרים ראיות באופן בוטה או חסרים קוהרנטיות לוגית, שאף אחד מהם לא ניכר כאן. החלטת בית משפט קמא היטיבה עם המשיבים, תוך ציון גורמים כגון גילו הצעיר של המערער בעת הרכישה, מעורבות פעילה של אחיו הגדולים והיעדר תביעות בלעדיות עד שנת 2014. בנוסף, ציין בית המשפט כי החלטת ועדת סולחה תומכת בממצאים אלה, למרות טענת הכפייה של המערער. למרות שהמערער טען כי מסמכי התיק זיהו אותו כרוכש, מצא בית המשפט לערעורים את טענת המשיבים - כי הוא שימש כנאמן עבור כל האחים - אמינה ללא ראיות בכתב. בעוד שהמערער טען כי שגה בית המשפט בכך שהורה על רישום הנכס באופן שווה בינו לבין המשיב מס' 2, טענותיו שלו שללו התנגדות זו. בית המשפט אכן תיקן הארכה מיותרת של פסק הדין הנוגעת לעסקה של צד נפרד ורכוש שאינו מכוסה בתביעה, תוך שהוא מבטל חלק זה של ההחלטה. פסק הדין, העולה בקנה אחד עם ממצאי ערכאות נמוכות יותר, הותיר את חלוקת הרכוש על כנו אך תוקן כנדרש, מה שהוביל להפחתת הוצאות המשפט שעל המערער לשלם, בתמיכת השופטים שוחט, ברק ארז וגרוסקופף.