תמ"ש 7026-12-15

תקציר

פסק הדין דן בשלוש טענות עיקריות הקשורות להסכם גירושין. ראשית, התביעה לביטול חלקי של הסכם הגירושין על ידי התובעת, שטענה כי הוא נחתם בכפייה ומרמה, ותבעה את חלקה היחסי בפנסיה של הנתבע. השופטת דחתה טענה זו, שכן התובע לא הביא ראיות מספיקות לכפייה או לעוגמת נפש בעת החתימה, והיה שיהוי ניכר של שבע שנים בהגשת התביעה. שנית, תביעת הנתבע לאכיפת הסכם הגירושין בדבר פירוק השיתוף במקרקעין התקבלה. השופט הורה על מכירת יתרת הנכס ומינה כונס נכסים שינהל את ההליך. תמורת המכירה תחולק בין הצדדים, כאשר התובע יקבל 60% והנתבע 40%, כפי שהוסכם בהסכם הגירושין. לבסוף, דנה השופטת בתביעות להגדלה או הפחתה של תשלומי מזונות. הנתבע ביקש להפחית את דמי המזונות עבור ילד קטין אחד שנשאר בחזקתו, ואילו התובע ביקש לאכוף את זמני השהות שהוסכמו בהסכם הגירושין. השופט פסק לטובת הנאשם, בהתחשב בכך שהקטין שהה בפנימייה ובילה זמן מוגבל עם אביו. סכום המזונות נקבע סביר, בהתחשב בפערים הכספיים בין ההורים ובתפקידה הדומיננטי של האם בחיי הילד. ככלל, החלטות השופט נועדו לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים תוך התחשבות בטובת הקטין המעורב.