ע"פ 415/68

תקציר

עניינו של פסק הדין הנדון בערעור על פסק דין שהרשיע את המערער באי עצירה בקו עצירה ואי מתן זכות קדימה לרכב אחר, וכן בנהיגה ללא זהירות ותשומת לב ראויה, תוך גרימת התנגשות. המערער טען, כי אין להרשיעו משום שאיבד את הכרתו והיה במצב של "הפסקת חשמל" בעת התאונה, ועל כן מעשיו היו בלתי רצוניים. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי דחו בעבר הגנה זו. עם זאת, בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי משהוכחה אשמתו של המערער לראשונה, עובר נטל ההוכחה אל הנאשם להציג ראיות מספיקות לאוטומטיזם. למרות שראיות רפואיות נדרשות בדרך כלל לביסוס הגנת האוטומטיזם, בית המשפט קבע כי אין מדובר בדרישה מוחלטת, ובמקרים נדירים הגנה כזו עשויה להתקבל על סמך צורות אחרות של ראיות, לרבות עדותו של הנאשם בלבד, אם היא מספקת הסבר מתקבל על הדעת לאירועים. בית המשפט מצא כי בתי משפט קמא היו ספקנים יתר על המידה ביחס לעדותו של עד המערער, יצחק לזר, רק משום שהועסק על ידי המערער. למרות שבתי המשפט צריכים בדרך כלל לגשת לעדויותיהם של בעלי עניין בזהירות, יש לבחון את היתרונות של כל עדות ללא משוא פנים. יתר על כן, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההגנה לא הביאה ראיות מספיקות לאוטומטיזם הייתה פגומה, שכן משתמע ממנה כי על המערער מוטלת החובה להוכיח את אובדן הכרתו. נוכח הספק שהביע השופט באשר למהימנות הראיות, היה מקום לזכות את המערער מן הספק ולזכותו. לפיכך דחה בית המשפט העליון את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר וזיכה את המערער.