ע"פ 300/78

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעור על הרשעה בעבירות שוחד. המערערת, עובדת במשרד השיכון, הואשמה בכך שקיבלה הלוואה מקבלן עמו קיימה יחסי עבודה. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותה לפי סעיף 1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), וגזר עליה תשעה חודשי מאסר על תנאי וקנס של שלושת אלפים לירות. עם זאת, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, החליט ברוב דעות לקבל את הערעור ולזכות את המערער. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט אלון ואליה הצטרף השופט אשר, הדגישה כי על התביעה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המתנה שקיבל עובד ציבור לבין פעולותיו הרשמיות לביסוס עבירת שוחד. במקרה דנן, הראיות הצביעו על כך שההלוואה שקיבלה המערערת קשורה לחברות אישית שהתפתחה בינה לבין הקבלן בנפרד מעבודתה. ההלוואה לא השפיעה על עבודתה של המערערת, שכן תפקידה היה מוגבל למתן הודעות טלפוניות על שיקים זמינים, והיא לא סיפקה טובות הנאה מיוחדות לקבלן. יתר על כן, הנסיבות לא הצביעו על מטרה פסולה כלשהי מאחורי ההלוואה. דעת הרוב הגיעה למסקנה כי התביעה לא הצליחה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת שוחד ולפיכך זיכתה את המערער. השופטת בן-פורת חלקה על כך, וסברה כי יש לקיים את ההרשעה. היא הסכימה עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מערכת היחסים בין המערערת לבין הקבלן הייתה קשורה לעבודה בלבד. השופטת בן-פורת הדגישה כי גרסת המערערת לאירועים אינה אמינה וכי אי עמידתה בהחזר ההלוואה מעידה רבות על כוונתה. לדברי בן פורת, קיומם של יחסי עבודה וקבלת הלוואה ללא ריבית יצרו לכאורה תיק של שוחד. מסקנת הרוב כי ההלוואה קשורה לחברות אישית מחוץ לעבודה נדחתה, שכן בית המשפט המחוזי קבע אחרת. בסופו של דבר התקבל הערעור, והמערער זוכה מעבירת השוחד. החלטת הרוב הדגישה את חשיבות הוכחת היסוד הנפשי בעבירות שוחד, ובמקרה זה, הימנעותה של התביעה מכך הביאה לזיכויו של המערער.