ב"ש 20/21

תקציר

הכרעת הדין דנה בזכותו של הנאשם בהליך פלילי לקבל גישה לחומרי חקירה המהווים את הבסיס לאישומים שהוגשו נגדו, כפי שמעוגן בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. זכות זו היא היבט חיוני של הליך הוגן, המאפשר לנאשם להגן על עצמו. הקביעה האם חומר ספציפי מהווה "חומר חקירה" תיעשה בכל מקרה לגופו, בהתחשב במהות החומר המבוקש וברלוונטיות שלו להליך. בפסק הדין מודגש כי ככלל, עברה המיני הקודם של המתלוננת, לרבות תלונות קודמות, אינו קביל כראיה, לשם הגנה על נפגעי עבירות מין מפני פגיעה מיותרת. עם זאת, ייתכנו מקרים חריגים שבהם תלונות קודמות עשויות להיות רלוונטיות להגנה. במקרים כאלה, על בית המשפט לבחון היטב את הנסיבות ולהעריך את התשתית הראייתית. במקרה הספציפי הנדון, קשרה המתלוננת את האירוע המדובר לאירוע קודם, מה שגרם לבית משפט קמא לבקש עיון חוזר בתיק הקודם. הכרעת הדין מכירה בגישתו של בית משפט קמא, אך אף מציינת כי המבחנים לחשיפת תיקים קודמים כאלה בפני ההגנה מחמירים יותר, נוכח פוטנציאל הפגיעה בפרטיות והסבירות המופחתת למציאת מידע רלוונטי להגנה. השופט מגיע למסקנה כי לאחר עיון בתיק החקירה הקודם, ההגנה לא הצליחה לבסס בסיס ממשי להניח כי יש בו כדי להשפיע על החקירה הנוכחית. לפיכך, ערעור ההגנה נדחה, אם כי בהערה כי המערער יכול להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי אם יחפוץ בכך. ההחלטה מתקבלת במטרה לאזן בין זכותו של המערער למשפט הוגן לבין הצורך להגן על פרטיותו של המתלונן וצדדים שלישיים המעורבים.