ב"ל 71906-12-20

תקציר

התובעת, העובדת כמלטשת יהלומים, הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי להכרה בשני אירועי עבודה נפרדים. ראשית, התובע טען כי אבן נפלה מתחת לשולחן וכאשר התכופף להרים אותה, הוא נפגע מהשולחן. שנית, הוא טען כי הפגיעה בכתף ימין שלו נבעה מהאופי החוזר ונשנה של עבודתו בליטוש יהלומים, שגרם למיקרוטראומה. השופט בחן בקפידה את שתי הטענות. באשר לטענה הראשונה, השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בהתרחשות האירוע המקרי הנטען במקרה. דברי התובע לא היו עקביים, ולא היו עדים לאירוע. זאת ועוד, המסמכים הרפואיים לא תאמו את גרסת התובע לאירועים. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה, וקבעה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. בהמשך לטענה השנייה, הסבירה השופטת כי הכרה במיקרוטראומה דורשת הוכחת פגיעות זעירות שהצטברו לאורך זמן, וכתוצאה מכך נגרם נזק קל ובלתי הפיך. התובע לא סיפק תיאור ברור ומפורט של התנועות החוזרות ונשנות הנדרשות בעבודתו. יתר על כן, השופטת ציינה כי הסבריה המעורפלים והבלתי עקביים של התובעת לגבי התנועות ותדירותן אינם עומדים בדרישות לביסוס תשתית עובדתית למיקרוטראומה. עוד ציינה השופטת כי בסרטון שהגיש התובע לא נראו תנועות חוזרות ונשנות בתדירות מספקת. לפיכך, נדחתה גם התביעה להכרה בפגיעה בכתף ימין כפגיעה בעבודה באמצעות מיקרוטראומה. בפסק הדין הודגש כי התובע לא הוכיח את תקופת העסקתו וכי טענותיו לא נתמכו בראיות או עדויות כלשהן. לפיכך, פסק השופט נגד התובע בשני הסעיפים, ודחה את תביעותיו להכרה בתאונת עבודה ובפגיעה בעבודה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים והם עודכנו על ההחלטה בדואר. לתובע שמורה הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. ההוצאות לא נפסקו מכיוון שמדובר בתביעת ביטוח לאומי.