ת"א 1151/99

תקציר

התובעת, חברת נדל"ן שהוכרה על ידי מינהל מקרקעי ישראל הנתבעת, ביקשה פסק דין הצהרתי שיחייב את מנהל מקרקעי ישראל להקצות להם חלקת קרקע מסוימת ויחייב את משרד השיכון לחתום על הסכם פיתוח לגבי הקרקע. התובעת טענה כי הייתה הבטחה מנהלית להקצות את הקרקע על סמך שני מסמכים מדיונים, האחד בשנת 1991 והשני בשנת 1992, דבר המצביע על נטייה חיובית להקצות את הקרקע לתובע. עם זאת, בית המשפט מצא כי מסמכים אלה אינם מהווים החלטה שלטונית מחייבת או הבטחה, מה גם שהגוף המוסמך, ועדת ההקצאות, לא ערך אותם. יתר על כן, התובעים לא הצליחו להוכיח כי ההבטחה ניתנה להם במישרין, והנתבעים לא הפרו הבטחות כלשהן שכן הקרקע נותרה תפוסה לפחות עד שנת 1995. גם המניעים לכאורה להבטחה, הוזלת מחירי הדירות ופינוי פולשים, לא הוכחו. לפיכך, נדחתה התביעה למתן פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע, והתובע חויב לשלם לכל נתבע 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בנוסף להוצאותיהם.