ע"א 7631/12

תקציר

במקרה משפטי זה נדחה הערעור על פרשנות צוואה, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. הסוגיה נסובה סביב פרשנות צוואה שנערכה על ידי אדם שנפטר, אשר בשנת 1919 הוריש את שארית עזבונו לקק"ל לרכישת קרקע בארץ ישראל. המערערים, צאצאי המנוח, טענו כי קק"ל נועדה לשמש כנאמן וכי המקרקעין צריכים להיות בבעלותם, בניגוד למה שפירשו קק"ל ויורשיה המקוריים לאורך השנים. בית המשפט הדגיש כי צוואה היא פעולה משפטית אישית המשקפת את רצונו של המצווה והדגיש כי פרשנותה חייבת לכבד את האוטונומיה של המצווה. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי לשון הצוואה, שהשתמשה במונחים כמו "אפשר" ו"התפשר", לא העניקה למערערים זכויות בעלות אלא הצביעה על כך שלקק"ל שיקול דעת לנהל את המקרקעין לטובת הכלל. בית המשפט ציין גם את פעילותו הציונית הענפה של המנוח, ורמז כי כוונותיו תאמו את מדיניות קק"ל להחכיר קרקעות להתיישבות ולא להעביר בעלות. בנוסף, נקבע כי הנסיבות החיצוניות, כגון מעורבותו של המנוח בתנועות ציוניות ופעילותה הבלתי נאמנה של קק"ל, מאששות פרשנות זו. בית המשפט לא מצא טעם בהסתמכותם של המערערים על מסמכים שלאחר צוואת המנוח ומותו, שכן אין בהם כדי לשנות בדיעבד את כוונתו המקורית של המצווה. יתר על כן, הליכים קודמים בבית משפט אנגלי כבר קבעו כי קק"ל היא הנהנית הראויה מהעיזבון, וסיפקו תקדים משפטי התומך בהחלטה הנוכחית. הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם 40,000 ₪ עבור הוצאות המשפט של קק"ל. בית המשפט גם אישר מחדש את העיקרון לפיו יש לפרש צוואות בעיקר על פי לשונן, וגישות פרשניות רחבות יותר שהוצעו במקרים אחרים לא נדרשו להחלטה זו.