סע"ש 48426-09-20

תקציר

השופטת, מירב קליימן, החליטה לדחות את תביעת התובע נגד הנתבע מכמה טעמים. ראשית, התובעת לא השלימה שישה חודשי עבודה אצל הנתבעת, שהיא התקופה הנדרשת להגנה מפני פיטורים לפי חוק עבודת נשים. החוק קובע כי אסור למעסיק לפטר עובדת בהריון ללא רשות, אלא אם עבדה אצלו פחות משישה חודשים. מאחר שהתובעת לא עמדה בקריטריון זה, הפיטורים אינם בלתי חוקיים לפי היבט זה. שנית, נסיבותיו של מקרה זה אינן מצביעות על ניסיון של הנתבעת "לעקוף" את חוק עבודת נשים. מהראיות לא עולה כי הריונה של התובעת היה הסיבה לפיטוריה, ואין די בעיתוי שבין הודעתה על ההיריון לבין זימונה לשימוע כדי להוכיח אחרת. הסברה של הנתבעת לפיטורי התובע, בשל ביצועי מכירות בלתי מספקים, נתמך בראיות ובעדויות. גם טענת התובעת להפליה מחמת הריון, האסורה על פי חוק השוויון, אינה נתמכת בראיות משכנעות כלשהן. טענות התובע הן עמומות ואינן מבססות נקודה תקפה; טענתה כי הנתבע הפריע לה למכור אינה משכנעת ואינה קשורה להריונה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי התנהגותה או מעשיה לא גרמו לפיטוריה, כלומר נטל השכנוע אינו עובר לנתבעת לפי חוק השוויון. מסקנת השופט היא כי פיטוריה של התובעת היו קשורים אך ורק לביצועיה בעבודה ולא היו קשורים להריונה בשום צורה. לפיכך, התובעת אינה זכאית לכל פיצוי מהנתבעת, ותביעתה נדחית במלואה. כמו כן נדרש התובע לשאת בהוצאות הנתבע, בסך 7,500 ₪, בתוך 30 יום. החלטת השופט התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים וזכותם לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה.