ת"א 33829-11-10

תקציר

התובעים, שתי חברות בנייה, תבעו את בנק לאומי בגין חיובי יתר ונזקים שנבעו מהתנהלות הבנק. לתובעים היו חשבונות עסקיים בבנק והם נטלו ממנו הלוואות ואשראי שונים למימון פעילותם. כבטוחה לפירעון החובות העמידו התובעים בבנק מספר נכסי נדל"ן. בין השנים 2005-2006 לא הצליחו התובעים לפרוע את חובותיהם. הבנק הזהיר את התובעים ובסופו של דבר פתח בהליכים משפטיים לתפיסת הנכסים המשועבדים. התובעים טענו כי הבנק פעל בחוסר תום לב ואילץ אותם למכור את הנכסים במחירים נמוכים. עוד טענו כי הבנק גבה מהם ריבית מופרזת על חשבונותיהם. הבנק, לעומת זאת, טען כי פעל בסבירות ובהתאם לתנאי ההסכמים שנחתמו עם התובעים. בית המשפט פסק לטובת הבנק בכל הסעיפים. בית המשפט קבע כי התובעים לא הביאו כל ראיה לכך שחשבונותיהם חויבו בריביות שלא הוסכמו. מהראיות עולה כי שיעורי הריבית שנגבו תאמו את תנאי ניהול החשבונות עליהם חתמו התובעים. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים כי הריבית המקסימלית היא פיצוי מוסכם שיש להפחית על ידי בית המשפט. חוות הדעת שהציגו התובעים בנושא זה לא היו משכנעות, ואילו חוות דעת המומחים שהציג הבנק הייתה משכנעת יותר. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי לא נגרם לבנק כל נזק, ונטל ההוכחה מוטל עליהם. עוד קבע בית המשפט כי החזקת הביטחונות על ידי הבנק אינה פוגעת בזכותו לגבות מהתובעים ריבית מרבית. הבטוחה לא הייתה מטרת ההלוואה אלא תנאי להשגתה. עוד קבע בית המשפט כי הבנק לא הפעיל לחץ בלתי סביר על התובעים למכור את נכסיהם וכי מחירי המכירה לא הוערכו בחסר. לבסוף קבע בית המשפט כי הבנק זכאי לקבל מהתובעים את הוצאותיו המשפטיות ואת שכר טרחת המומחים. לפיכך, התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו בהוצאות המשפט וההוצאות המשפטיות של הבנק.