ת"א 18969-11-11

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות נפרדות שאוחדו לדיון אחד. התביעה הראשונה הוגשה על ידי בני הזוג שואף, שעדיין מתגוררים בקיבוץ ברור חיל, נגד הוועד המקומי, האגודה להתיישבות קהילתית והקיבוץ, בטענה לפיצויים בגין הפרת זכויותיהם במערכת החינוך בקיבוץ. התביעה השנייה הוגשה על ידי חמישה תובעים שהתגוררו בעבר בקיבוץ נגד אותם נתבעים, לאחר שעזבו את הקיבוץ. התובעים בשתי התביעות טענו כי הנתבעים דרשו תשלומים שלא כדין עבור מערכת החינוך, מעבר למותר בחוק לימוד חובה, וכי הם הושמצו ופרטיותם נפגעה כאשר הנתבעים הודיעו לאחרים על חובם ואי תשלומם. גם התובעים שעזבו את הקיבוץ טענו כי גורשו שלא כדין. השופטת פתחה את דבריה בדיון על אופיים הייחודי של חיי הקיבוץ ומערכת החינוך בתנועה הקיבוצית בישראל. היא הדגישה את חשיבותם של הקיבוצים בהיסטוריה הציונית ואת סימלם את הארץ, לצד ערכיהם השיתופיים ועקרונות השוויון. לאחר מכן פנה השופט לפרטי המקרה, וקיבל את עמדת משרד החינוך לפיה רשות חינוך מקומית חייבת לאפשר להורים לקבל חינוך ציבורי כפי שנקבע בחוק, ולתת להם אפשרות לשלם עבור שירותים נוספים. היא קבעה כי העמותה, המנהלת את מערכת החינוך המקומית, אכן הפרה את חובותיה החוקיות בכך שלא הציעה להורים בחירה זו. באשר לתביעות הכספיות הורה השופט על השבה חלקית של התשלומים העודפים ששילמו התובעים שעזבו את הקיבוץ, בסך 70% מהסכומים ששולמו. כמו כן פסקה לכל משפחה של התובעים פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנבע מהפרת זכותם החוקית לבחור בחינוך ציבורי חינם, וכן בגין עוגמת נפש שנגרמה כתוצאה מהתנהלות הנתבעים. בנושא גירוש התובעים מהקיבוץ, קבע השופט כי לקיבוץ זכות חוזית שלא לחדש את הסכמי השכירות של התובעים. עם זאת, מאחר שמאבקם של התובעים בפעילות הבלתי חוקית של העמותה היה לגיטימי, והם שילמו בסופו של דבר את חובותיהם, עילות אי החידוש לא היו ראויות. השופט פסק לכל משפחה פיצוי בסך 7,500 שקל על פגיעה זו. השופט דחה את הטענות בדבר לשון הרע ופגיעה בפרטיות, וקבע כי פרסומיה הרשמיים של העמותה אינם מהווים לשון הרע, שכן הם נעשו בתום לב ומתוך אמונה כנה של העמותה בחוקיות מעשיהם באותה עת. עוד מצאה כי הפרסומים אינם מהווים פגיעה בפרטיות, כפי שהיו ידועים לכלל חברי הקהילה הקטנה, ועל העמותה מוטלת חובה לפרסם את החלטותיה. בנוסף, דחתה השופטת את התביעה האישית נגד הנתבע מס' 4, שהואשם בהטרדה, ולא מצאה כל ראיה התומכת בטענה זו. לבסוף, הדגישה השופטת את מורכבות חיי הקהילה ועודדה את הצדדים להגיע להסכמה, ובפרט את התובעים 1 ו-2, שעדיין מתגוררים בקיבוץ. היא סיכמה בקביעת ההוצאות שישולמו על ידי הנתבעים, והעמידה אותם על סך של 35,400 ₪, ועל ידי התובעים שנכשלו בתביעתם כנגד הנתבעת מס' 4, והעמידה אותם על 8,850 ₪.