ת"א 34206-03-16

תקציר

פסק הדין דן בפיצויים המגיעים לבעלי קרקעות שאדמתם הופקעה על ידי המדינה. על פי פקודת הקרקעות, המדינה נדרשת לשלם פיצויים למופקעים כדי להעמידם במצב בו היו נמצאים אלמלא ההפקעה. פיצוי זה לא נועד להיטיב עם המופקע או לפגוע בו וניתן לבחור בו מעבר לפיצוי הנומינלי הקבוע בפקודה. המחלוקת הנותרת במקרה זה נסובה סביב חישוב דמי החכירה האבודים, שישולמו מיום שהמדינה תפסה את החזקה בקרקע ועד למועד תשלום הפיצויים. בית המשפט דן בשיטות השונות לחישוב דמי חכירה אלה, ובסופו של דבר דוחה את הטענות שהציגה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ובמקום זאת מאמץ את השיעור של 5% שהציע המומחה מטעם בית המשפט, מר דרעי. תעריף זה חל הן על קרקע חקלאית והן על קרקע למגורים ומבוסס על דמי החכירה שגובה מנהל מקרקעי ישראל. גם שווי הקרקע לאורך השנים, כפי שנקבע על ידי מר דרעי, אומץ על ידי בית המשפט. טענות רמ"י בדבר הפסקת דמי החכירה והשמטות התובעים נדחות אף הן. לפיכך, פסק הדין מורה למדינה לשלם לתובעים 5% משווי הקרקע כפי שקבע מר דרעי, כולל הסכום שאינו שנוי במחלוקת, והוצאות משפט בסך 20% מהפיצוי.