דב"ע לח/102 - 3

תקציר

התיק נסב סביב חובתה של צים חברה לשייט לישראל בע"מ (צים) לשלם לעובדיה הוצאות אחזקת רכב וזכותם של העובדים לתבוע תשלומים אלה בעקבותיה. העובדים טענו כי התשלומים הם עניין של תנאי עבודה ונגזרים הן מחוזה עבודה קיבוצי והן מחוזה עבודה אישי. מנגד, טענה צים כי הוצאות אלה לא הוזכרו בשום הסכם והן שולמו אך ורק על פי שיקול דעתה של החברה. עוד מצדיקה החברה את פעולותיה כמצויות בסמכותה ובזכויותיה הניהוליות. בית הדין לעבודה פסק לטובת העובדים וקבע כי צים אכן יצרה זכות לתשלומי אחזקת רכב באמצעות נהליה, שהעובדים היו מודעים להם, ועל ידי כך שפעלה על פיהם במשך תקופה ממושכת. זכות זו נבעה מחוזי עבודה אישיים והייתה תקפה כל עוד נמשכו יחסי עובד-מעביד. בית המשפט גם הכיר בכך שהזכות נתונה לשינוי לפי שיקול דעתה של צים, כאמור בהוראות הפרוצדורליות של החברה, ויחסי העבודה הקיבוציים אינם גוברים על שיקול דעת זה. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי תנאי העבודה, לרבות הוצאות אחזקת הרכב, אכן ניתנים להסדרה בהסכם קיבוצי, אך מאחר שלא כך הדבר, שימשו ההוראות הפרוצדורליות של צים כמסמך המסדיר. השופטת גם נתנה הנחיות בעניינים פרוצדורליים, תוך מתן מעמד ראשוני לעדות שהוגשה באמצעות תצהיר וההבחנה בין המקרה הנוכחי, שנפל תחת יחסי עבודה אישיים, לבין סכסוכי עבודה קיבוציים. בסיכומו של דבר, קבע בית הדין כי לעובדי צים זכאות לתשלומי אחזקת רכב הנגזרים מחוזי העבודה האישיים שלהם עם החברה. זכות זו לא הייתה מוחלטת, שכן צים שמרה לעצמה את שיקול הדעת לשנות את התעריפים או את אמצעי התשלום. בית הדין אף הזהיר מפני סיבוך סכסוכי עבודה והדגיש את הצורך בבהירות בהגדרת מהות התביעה ובעמידה בדרישות פרוצדורליות.