על"ע 18/84

תקציר

בתיק משפטי מורכב הורשע עורך דין בעבירות פליליות בשנת 1972, מה שהוביל להליך משמעתי בלשכת עורכי הדין, שהסתיים בהשעיה של ארבע שנים. המערער טען כנגד תקופת ההתיישנות בגין עבירת המשמעת, הטיל ספק בתקינות ההליך וטען כי הפחתת תקופת ההתיישנות של עברו הפלילי צריכה לשלול את ההרשעה המשמעתית. בית המשפט העליון קבע כי הליכים משמעתיים אינם מוגבלים במגבלות זמן בשל טיבן בשמירה על טוהר המידות המקצועי ואמון הציבור. היא הדגישה כי הרשעות פליליות עומדות בבסיס עבירות משמעת, ואישרה כי לשכת עורכי הדין, למרות המגבלות המקוצרות, עדיין יכולה לשקול רישום פלילי, דבר שאינו משפיע על בקשות החברות או על ההשעיות הקיימות. בית המשפט התייחס גם לטעויות פרוצדורליות, כמו ישיבה שנוהלה על ידי טריבונל לא שלם, וקבע שהן אינן משפיעות על התוצאה הסופית של הצדק. בקריצה לעקרונות השיקום המודרניים ולבסיס חקיקת הרישום הפלילי במשפט העברי, הכיר בית המשפט בחשיבות לאפשר לאנשים להפגין רפורמה אמיתית. כתוצאה מכך, למרות שאישר את ההרשעה המשמעתית, המקל בית הדין את העונש בהשעיה של שנתיים, בהתחשב בחלוף הזמן הארוך שחלף מאז ביצוע העבירה והפגין התאמה לאידיאלים השיקומיים המשפטיים.