רע"א 2843/18

תקציר

בהכרעה משפטית מורכבת זו שעסקה בחבות ביטוחית במקרים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התייחס בית המשפט לשאלה האם ניתן לפטור מבטחים מאחריות על פי פוליסות סטנדרטיות שלא כללו במפורש אלכוהול כהחרגה. בית המשפט הדגיש את חוסר העקביות בפסיקות של ערכאות נמוכות יותר בעניין זה, והדגיש את הצורך בהכרעה סופית. הוא בחן שלוש נקודות מבט משפטיות רווחות: היעדר פטור בגין נהיגה בשכרות, פטור מלא ופטור חלקי בהתחשב באשמה תורמת. המבטחת טענה כי נהיגה תחת השפעה כמוה כנהיגה תחת השפעת סמים, ולכן מצדיקה פטור מאחריות. עם זאת, בית המשפט מצא כי לשון המחוקק וכוונתו אינן תומכות בפרשנות כזו, וציין את היעדר האלכוהול כהחרגה מוגדרת. ההחלטה הדגישה את עקרון החירות החוזית, וקבעה כי פוליסות ביטוח צריכות להגן על המבוטח גם מפני רשלנותו, אלא אם נאמר במפורש אחרת בחוזה. בקובעו כי הנהגת פטורים המבוססים על רשלנות או "רשלנות רבתי" תערער את עקרונות דיני הביטוח, דחה בית המשפט את טענות המבטחת, לרבות אלה המבוססות על אשם תורם. שיקולי מדיניות רחבים יותר מילאו גם הם תפקיד, כאשר החששות מפני התדיינות משפטית מוגברת והשפעות על צדדים שלישיים עמדו גם הם לנגד עיניהם. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי אין לפטור מבטחים מאחריות כאשר הפוליסות אינן מתייחסות במפורש לרשלנות כזו. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שהוא מחזק את פסק דינו של בית המשפט התחתון, אשר קבע כי חובת המבטחת לכסות נזקים למרות שכרותו של המבוטח בעת האירוע.