בג"צ 3481/02

תקציר

העותר, שהורשע בשורה של עבירות תעבורה והוטלו עליו קנסות, ביקש לבטל קנסות אלה ולבטל הודעה על עיכוב בחידוש רישיון הנהיגה. הוא טען כי בתי המשפט טעו בהרשעתו שכן לא הוכח כי הוא זומן כדין, וכי החוקים והתקנות הרלוונטיים המסדירים מתן צווי זימון בגין עבירות תעבורה אינם חוקיים. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את עתירותיו על הסף, בקובעו כי אין זה מתפקידו של בג"ץ לבחון מחדש תיקים שהסתיימו, במיוחד כאשר העותר כבר מיצה את כל אפיקי הערעור בערכאות הנמוכות יותר. בית המשפט הדגיש כי הוא אינו מתפקד כערכאת ערעור, וכי לעותר אכן ניתן יומו בבית המשפט. יתר על כן, בית המשפט קבע כי לא ייעתר לניסיונותיו של העותר לערער על חוקיותן של חקיקת ראשית ומשנית, ואף לא לטענותיו בדבר התיישנות הקנסות, והפנה אותו לערכאות המוסמכות בעניינים אלה. פסק הדין אישר מחדש את ההלכה ארוכת השנים לפיה בג"ץ משמש כערכאה של מוצא אחרון, ואינו מתערב בהחלטות של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם יש סיבות משכנעות לעשות כן. לפיכך נדחו העתירות, תוך הדגשה כי בית המשפט אינו צריך להיות נמל הקריאה הראשון לבחינה מחודשת של תיקים שהסתיימו.