ת"פ 52604-08-19

תקציר

בסדר גמור. להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, כפי שמתחייב מהנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט בבקשת פסלות שופט** **הקדמה** החלטה זו ניתנה על ידי בית משפט השלום בנתניה (סגנית הנשיאה טל אוסטפלד נאוי) במסגרת תיק פלילי, כמענה לבקשת המבקש (נאשם) לפסילת בית המשפט מלשבת בדין. בקשת הפסלות הוגשה על ידי סנגורו של הנאשם, לאחר שלטענתו התגבשו נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. ההחלטה דוחה את בקשת הפסלות. **המסגרת הנורמטיבית: עילות לפסלות שופט** הבסיס הנורמטיבי לדיון בבקשת פסלות מצוי בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הסעיף קובע באופן כללי כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". התיקון משנת תשס"ד (2004) הרחיב והבהיר את עילות הפסלות, והכניס באופן מפורש עילות שהתגבשו בפסיקה, דוגמת "הנגיעה האישית". הסעיף המורחב, 77א(א1), מונה מקרים ספציפיים שבהם לא ייתן שופט את הדין, ביניהם: קרבה משפחתית ממשית, עניין כספי או אישי ממשי להליך, או מעורבות קודמת של השופט בעניין כבא כוח, בורר, עד, או בדרך דומה אחרת. **עיקר טענות המבקש ובחינתן על פי הדין** 1. **מעורבות אישית של בית המשפט בתחום האישום וחשש למשוא פנים:** * **טענת הסנגור:** טענה זו נסמכה על כך שהאישום הוא משנת 2019, דיוני ההקראות וכפירת הנאשם התרחשו ב-2020, ולטענתו, "באישום קיימים מוטיבים שלא היו יכולים לאפשר לבית המשפט לשמוע את הראיות". כמו כן, ביקש הסנגור מידע על מספר הדיונים והאישומים הנוגעים לאלימות במשפחה שנדונו בפני השופטת. * **בחינה משפטית:** בית המשפט דחה טענה זו בנחרצות. ראשית, נקבע כי המבחן לפסילה הוא **חשש ממשי ואובייקטיבי** למשוא פנים, ולא חשש סובייקטיבי או חוסר שביעות רצון מהחלטות. הפסיקה (כפי שמצוינת בהחלטה, למשל בבשא 2826/12) מבהירה כי אין די באי שביעות רצון מהחלטות או מאופן ניהול הדיון. * **דחיית הטענה:** בית המשפט קבע כי הוא אינו מכיר את הצדדים, אין לו עניין אישי בהליך או בתוצאותיו, וניסיונות הסנגור "לגרור את בית המשפט לזירה שבין הנאשם למתלוננת" אינם מבוססים. ההרשעה התבססה אך ורק על הראיות שהוצגו. העובדה שהסנגור ביקש מידע לפי חוק חופש המידע, כשלעצמה, אינה יוצרת עילת פסלות. 2. **"גזר דין חתום וגמור" והתייחסות לתסקיר שירות המבחן:** * **טענת הסנגור:** הסנגור טען כי למרות שגזר הדין לא הושמע, הוא "נכתב" תוך התייחסות לתסקיר שירות המבחן, וכי בכך יש כדי להביא לפסלות. * **בחינה משפטית:** טענה זו נדחתה גם כן. בית המשפט הדגיש כי גזר הדין **טרם ניתן**. העובדה שנקבע מועד להשלמת טיעונים לעונש, לאחר שהצדדים יקבלו לידיהם את תסקיר שירות המבחן, דווקא מעידה על כך שההליך טרם הסתיים וכי בית המשפט פועל להבטחת זכויות הצדדים (לאפשר להם להיערך). * **דחיית הטענה:** האמירה כי גזר הדין "חתום וגמור" נתפסה כחסרת בסיס. הצורך בעיון מחודש בחומר, לרבות תסקיר, ומתן אפשרות להשלמת טיעונים, מדגימים את הפתיחות של בית המשפט להשלמת התמונה העובדתית והמשפטית לקראת גיבוש גזר הדין. **עקרונות משפטיים מרכזיים שעלו מההחלטה** 1. **מבחן החשש הממשי והאובייקטיבי למשוא פנים:** ההחלטה מדגישה את הסטנדרט הגבוה הנדרש להוכחת עילת פסלות. אין די בתחושה סובייקטיבית של אחד הצדדים, אלא נדרש כי מדובר יהיה בחשש סביר ומוכח, הנבחן באובייקטיביות. 2. **הבחנה בין טענות דיוניות לטענות מהותיות:** בית המשפט מבהיר כי אי שביעות רצון מהכרעת הדין, מהחלטות דיוניות או מאופן ניהול ההליכים, אינה מהווה עילת פסלות. טענות מסוג זה מקומן בהליכי ערעור, ולא בבקשת פסלות. ההחלטה מפנה לע"פ 2303/10 מוחמד אבו דבוס נ' מדינת ישראל, המדגיש עיקרון זה. 3. **חוסר נגיעה אישית:** ההחלטה חוזרת על עיקרון יסוד כי שופט אינו מתבקש לסטות מלדון בתיק בשל כך שהנושא המובא בפניו דומה לתקרית אישית שאירעה לו (כפי שמובא באנלוגיה בסוף ההחלטה). הליבה של הפסלות היא קשר אישי או עניין ממשי **בצדדים או בתוצאות ההליך הספציפי**. 4. **השלמת טיעונים כביטוי להליך תקין:** ההחלטה מציגה את הזמנת הצדדים להשלמת טיעונים לעונש, לאחר הגשת תסקיר, כפעולה המקדמת את ההליך ההוגן, ולא כראיה לכך שגזר הדין כבר גובש. **חידושים או היבטים מעניינים** * **התייחסות לאיסוף מידע על "מומחיות" שיפוטית:** בקשת הסנגור לקבלת מידע על מספר הדיונים והאישומים שעסקו באלימות במשפחה, כבסיס לטענת משוא פנים, מעלה שאלה מעניינת לגבי גבולות התערבות וחקירה של הצדדים לגבי דפוסי עבודה של שופט. בית המשפט דחה זאת, אך עצם הבקשה וההתייחסות אליה מרמזים על ניסיון אפשרי לייצר "מומחיות" שיפוטית מכוונת כבסיס לפסילה, ולאו דווקא עילה אישית ישירה. * **האנלוגיה בסוף ההחלטה:** האנלוגיות שניתנו בסוף ההחלטה (שופט שביתו נפרץ אינו פסול מלדון בעבירות רכוש, וכדומה) הן שימושיות ומדגימות באופן בהיר את העיקרון של אי-פסילה אוטומטית בשל עיסוק בנושאים מגוונים, גם אם יש להם הד אישי. הדבר מחזק את ההבחנה הנדרשת בין "נגיעה אישית" לבין "מומחיות" או "ניסיון". **סיכום** בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, בקובעו כי לא הוכח חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. ההחלטה מבססת עצמה על עקרונות יסוד בדיני פסלות שופט, בדגש על הצורך בהוכחת חשש אובייקטיבי, וההבחנה בין תחושת אי-שביעות רצון או השגות על החלטות דיוניות, לבין עילת פסלות אמיתית. ההחלטה מדגישה את מחויבות בית המשפט להליך הוגן, תוך דחיית ניסיונות לערער את אמון הציבור בשופט ללא בסיס עובדתי או משפטי מוצק.