ע"פ 575/72

תקציר

מדינת ישראל ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שסירב למצוא את המשיב אשם בהפרת סעיף 220(ב) לפקודת מס הכנסה בדבר הגשת שתי הצהרות הון כוזבות לשנים 1968 ו-1969. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שעל המדינה המאשימה להוכיח כוונה, שהיא מרכיב בהפרה, ניתן להוכיח זאת רק באמצעות מסקנות הגיוניות הנגזרות מעובדות חיצוניות. בית המשפט מצא כי המשיב, שניהל עסק להתקנת דודי חשמל ושמש, מסר מידע כוזב בהצהרות ההון שלו, תוך השמטת סכומי כסף גדולים. השופט קבע כי המדינה לא הצליחה להוכיח את כוונת המשיב להעלים מס. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך וקבע כי ניתן להסיק את כוונת המשיב מהעובדות החיצוניות. משכך, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה, הרשיע את המשיב לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה, והגדיל את הקנס ל-12,000 ל"י בגין שתי העבירות, עם עונש של ארבעה חודשי מאסר במקרה של אי תשלום. בית המשפט אישר גם את הרשעתו של המשיב בעבירה על סעיפים 217 ו-216(5) לפקודה, הנוגעים למסירת מידע שגוי ואי ניהול פנקסי חשבונות. פסק הדין הדגיש את חשיבותן של הצהרות הון מדויקות בבדיקות מס הכנסה וקבע כי אי מסירתן אינה יכולה לשמש כהגנה.