ע"א 5012/90

תקציר

הערעור והערעור שכנגד מערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין פיצויים שנפסקו למערער בן 33 שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1986. בית המשפט העריך את נכותו התפקודית בשיעור של 28%, לעומת נכות רפואית משוקללת של 32%, בשל פגיעות קודמות וצלקות שאינן פוגעות בתפקוד. צוין עברו התעסוקתי הבלתי עקבי של המערער, ששיאו בפסיקת 13,500 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעבר ו-63,500 ₪ בגין הפסדים עתידיים, בהתאם לאורח חייו ופוטנציאל ההחלמה שלו. בית המשפט דחה פיצוי בגין צרכים רפואיים עתידיים בשל היעדר ראיות, והדגיש כי נכות לבדה אינה מבטיחה פיצוי. המערערת ערערה על חישובי הפיצויים והערכת הנכות התפקודית, ואילו המשיבים טענו לניכוי תשלומים קודמים ותגמולים, דבר שבית המשפט מצא בלתי מוצדק בשל היעדר ראיות הקושרות את התגמולים לתאונה. בסופו של דבר, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו. פסק הדין אישר את גישתו של בית משפט קמא בשימוש בשיטת פיצוי גלובלית בשל נסיבות המערערת, וציין כי נכויות רפואיות או תפקודיות אינן דורשות התאמה מדויקת בתביעות פיצויים. בית המשפט החליט שלא להפחית את הפיצוי בגין תשלומים תכופים והבטחת הכנסה שלא פורסמו קודם לכן, שכן הם נקבעו כבלתי קשורים לפגיעה. פסק הדין, שנתמך על ידי השופטים א' גולדברג וט' אור, הסתיים ללא הוצאות נוספות למשיבים אך חייב את המערערים שכנגד ב-5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.