רע"א 1326/18

תקציר

בהחלטה משפטית זו התמודד בית המשפט עם סוגיה קריטית בצומת שבין דיני הספאם לדיני הנזיקין: האם ניתן להטיל על חברה אחריות להודעות ספאם שנשלחו על ידי קבלן פרסום מטעמה. הוויכוח המרכזי נסב סביב תחולתו של סעיף 15(3) לפקודת הנזיקין, שיכול לפטור לקוח מאחריות למעשיו של קבלן אלא אם כן המזמין אישר או אישר פעולות אלה. בית המשפט דן בתקדימים ובצורך להוכיח הסכמה – מפורשת או משתמעת – להטלת אחריות. כמו כן נבחן חוק התקשורת בישראל, שמטרתו לבלום את התפשטות דואר הזבל באמצעות הגדרת אחריות כלפי השולח הישיר של דואר זבל. בית המשפט הגיע למסקנה כי ניתן להסיק הסכמה שבשתיקה אם חברה הייתה מודעת או העלימה עין מהסבירות שדואר זבל יישלח מטעמה. בכך ייחשב החברה כמי שאישררה את פעולותיו המזיקות של הקבלן, ובכך החריגה אותה מפטור מאחריות לפי סעיף 15. מסקנה זו נועדה להרתיע חברות מלעקוף את תקנות דואר הזבל על ידי מיקור חוץ של שיווק לקבלנים עצמאיים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור, התיר את המשך התביעה הייצוגית נגד החברות והורה לחברות לשאת בהוצאות משפט. פסק דין זה מדגיש את חשיבות הערנות והאחריות בפרסום מסחרי למניעת הנצחה בלתי מבוקרת של דואר זבל ולשמירה על רוח חוק התקשורת.