בד"א 12/22

תקציר

הערעור, שהגישה רגב, מתייחס לקובלנה משמעתית שהוגשה נגד עו"ד הולידיי, פרקליטו המייצג של אביה, בגין דברים שאמר במהלך ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. האמירות הנדונות, המפורטות בפסקאות 3, 4 ו-5 של התלונה, הוגדרו על ידי המערער כחסרות כבוד, מכפישות ומעליבות – ולפיכך מהוות הפרה אתית. עם זאת, בית הדין המשמעתי של מחוז מרכז זיכה את הולידיי בפסק דין חלוק. דעת הרוב, שניתנה על ידי עו"ד בן יצחק ועו"ד רפופורט, קבעה כי ההתבטאויות, קריטיות ככל שיהיו, אינן עולות כדי עבירת משמעת. הביקורת הופנתה כלפי מעשים ומחדלים ספציפיים – התנהגות התביעה ופסיקות בית המשפט – ונאמרו במסגרת ערעור משפטי. למרות היותם קשים, הם לא נתפסו כחוצים את הגבול לשיח אסור. עם זאת, דעת המיעוט של עו"ד עזאת לא הסכימה, וסברה כי הדברים אינם אתיים. המערער ערער על פסק דין זה לבית הדין לערעורים של לשכת עורכי הדין, בטענה כי הדברים היו חסויים באופן בלתי ראוי, כי המבחן העקרוני של בית משפט קמא היה פגום וכי הוא שגה עובדתית. המשיב טען מנגד כי יש לדחות את הערעור לגופו של עניין, וכן העלה השגה פרוצדורלית בדבר הגשתו במועד. ערכאת הערעור, בהסכמת המשיב, דחתה את הערעור. האמירות המדוברות, אף שהן קשות, נמצאו כביקורתיות כלפי פעולות ספציפיות וכחלק מערעור על פסק דין שנתפס כבלתי צודק. הם לא היו חמורים עד כדי כך שהצדיקו נקיטת צעדים משמעתיים, ואף על פי שגבלו בחוסר מוסריות, לא חצו את הגבול. עוד הדגיש בית המשפט כי יש להביע ביקורת באופן מאופק, אם כי העדפה זו לא שינתה את התוצאה במקרה זה. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי הקוד האתי מחייב עורכי דין להתבטא בכבוד וכי חריגה מסטנדרט זה יכולה להוות הפרה אתית – חומרת הביטוי אינה תנאי סף. בסופו של דבר, אישר בית המשפט לערעורים את זיכויו של בית משפט קמא, לא מצא פגם בהחלטתו ודחה את הערעור לגופו. נוכח מסקנה זו, בית המשפט לא התייחס להתנגדותו הפרוצדורלית של המשיב או לטענות המערער בדבר טעות עובדתית. כל חברי ההרכב הסכימו עם ההחלטה לדחות את הערעור, מה שהוביל לפסק דין פה אחד.