עמ"ש 33417-06-20

תקציר

פסק הדין הוא תוצאה של תביעה שהוגשה לאחר מותו של זוג נשוי, שילדיו, המשיבים בפסק הדין, חלקו על חלקם הנטען של הוריהם בשלושה נכסים. הנכסים המדוברים היו דירת מגורים ושני נדל"ן נוספים. המערערת הייתה נציגת העיזבון של האם, שנפטרה בשנת 2015, וטענה כי יש לראות בכל שלושת הנכסים נכסים משותפים על פי חוק שיתוף הנכסים, המחלק רכוש שנצבר במהלך הנישואין שווה בשווה, ללא קשר לבעליו החוקיים. השופטים, השופטת תמר נסים שי, השופטת א' טאהא והשופטת הבכירה שאהר אטרש-עבד, הסכימו כי מרבית פסקי הדין של בית משפט קמא מוצדקים. עוד הסכימו כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת כוונת ההורים לחלוק בשני הנכסים הנוספים. עם זאת, השופטים לא הסכימו על דירת המגורים. השופט שי קבע כי המערערת הוכיחה די הצורך את טענת האם לדירת המגורים וכי האם מעולם לא ויתרה על זכויות אלה. לפיכך, היא הציעה לקבל את הערעור, ומכאן משתמע כי יש לראות בדירה רכוש משותף. מנגד, אישרו השופטת טאהא והשופטת הבכירה אטרש-עבד את קביעתו של בית משפט קמא לפיה האם ויתרה על זכותה לתבוע זכויות בדירה עוד בחייה, ומשכך נדחתה גם טענת המערער. הם ביססו את טענתם על חלוף הזמן, הסכמת האם לצוואת האב, השימוש שעשתה בה לרווח אישי והסתמכותם של המשיבים על הצוואה, ששינתה את מצבם לרעה. ברוב קולות החליטו השופטים לדחות את הערעור, בעקבות חוות דעתו של השופט טאהא, וקבעו כי דירת המגורים אינה ניתנת לשיתוף. בנוסף, הם החליטו שלא לפרסם את פסק הדין עם פרטים מזהים.