ת"א 14200-10-20

תקציר

תחילה מתייחסת השופטת לסוגיית תקופת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, שטראובר, ביחס לטענות התובעת, שיבר. השופט מצדד בשיבר ומגיע למסקנה כי התביעה מעוגנת בדיני מקרקעין – עם תקופת התיישנות של 25 שנה – ולא בדיני הנזיקין, שהיו מגבילים את הזמן להגשת תביעה לשבע שנים. לגופן של הטענות, המחלוקת המרכזית נוגעת לחדר בבניין המכונה חדר העגלות. שטראובר טוענת כי החדר הוא רכוש משותף וכי השימוש הבלעדי של שיבר בחלל אסור. שיבר טוענת כי יש להם זכות להמשיך את השימוש הבלעדי שלהם על בסיס הסכמים שנעשו בינם לבין הבעלים הקודמים, לאופר. השופט מבקר בנכס ובוחן את הראיות, ובסופו של דבר מצדד בשטראובר ומוצא כי חדר העגלות הוא רכוש משותף. עם זאת, השופטת אינה מקבלת את תביעתו הכספית של שטראובר לפיצוי בגין שימוש בעבר בחדר, ומוצאת את טיעוניהם וגרסתם לאירועים חסרי אמינות. השופט מדגיש כי שימוש בלעדי ברכוש משותף אינו סביר וכי השתיקה אינה מקנה זכויות קנייניות. באשר לתביעה שכנגד של שיבר, הדורשת להחזיר את הנכס למצבו המקורי בשל אי סדרים בבנייה שביצע שטראובר, פוסק השופט לטובתו של שיבר. השופט מורה על החזרת הגינה והמרפסות למצבן הקודם, וכן על הסרת ראשי כלונסאות בולטים, וקובע כי שינויים אלה נעשו ללא ההסכמה הנדרשת והפרו את היתרי הבנייה. השופטת מציינת את ייחודו של המבנה ואת החשיבות שהצדדים ייחסו למראהו. לפיכך, כל שינוי המשפיע על השטחים החיצוניים או המשותפים של הבניין מחייב הסכמה של כל בעלי הדירות, כמפורט בתקנות המוסכמות. עוד מדגישה השופטת כי יש לתקן כל חריגה מתוכניות הבנייה או ההיתרים המקוריים, לרבות אלה שנעשו על ידי שיבר, ולהורות על עמידה בהן בתוך 60 יום. הוצאות והוצאות נפסקות לשיבר בתביעה העיקרית ולשטראובר בתביעה שכנגד, בתקווה שהצדדים יוכלו לפתור סכסוכים עתידיים בדרכי שלום. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, והשופט מביע צער על כך שלא הצליחו להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט.