ע"א 6842/00

תקציר

במקרה דנן, נדרש בית המשפט העליון להכריע האם ליתן ארכת מועד להגשת ערעור לאחר שפסק הדין ניתן לראשונה בהעדר הצדדים ביום 12.5.2000, ולאחר מכן נשלח למבקש בדואר רשום ביום 21.5.2000. עם זאת, צילום ראשוני של פסק הדין התקבל על ידי עובד משרד עורכי הדין של המבקש ביום 18.5.2000, אם כי לא הגיע למבקש עד ליום 21.5.2000. המבקש הגיש את הערעור ביום 5.7.2000, מעבר לתקופה של 45 יום מיום 18.5.2000. בית המשפט העליון בחן האם מועד ההגשה צריך להתבסס על מועד הדיוור או על הקבלה המוקדמת יותר על ידי הפקיד. סיבה מיוחדת להארכה נדרשת בדרך כלל כאשר דבר מה שאינו בשליטת הצד מונע הגשה במועד, והמבקש טען כי קיים בלבול עקב אירועים אלה. הערכאה הנמוכה יותר דחתה את הערעור בשל איחור, בטענה כי יוזמתו של המבקש בקבלת פסק הדין היא שגרמה לתקופת הערעור. בית המשפט העליון מצא כי המבקש פעל בתום לב ובשקידה סבירה, תוך שהוא מציין חוסר ודאות משפטית באשר למועד תחילת תקופת הערעור. מאחר שהמשיבים לא פיתחו ציפיות לחסינות מפני ערעור לפני 21.5.2000, נוכח ידיעתם והטעות האופרטיבית של המבקש, האריך בית המשפט את המועד בהדגישו את הצורך בבהירות במועד הגשת הערעור. ההחלטה מתחה ביקורת על ניואנסים פרוצדורליים מורכבים המסבכים את הוודאות המשפטית, וקראה לפישוט. הארכה להגשת הערעור ניתנה, ואפשרה למבקש שבעה ימים להגיש מחדש את אותה גרסה שהוגשה בתחילה.