עב"ל 346/96

תקציר

התיק נסב סביב ניסיונה של המערערת להכיר במחלת הריאות שלה כ"פגיעה בעבודה", ניסיון שהוכחש על ידי בית הדין האזורי לעבודה. המערער, יליד 1940, עבד בחברת תעשיות סיד ואבן בע"מ בשנים 1967-1993 בסביבה מאובקת. בית הדין האזורי מינה מומחה רפואי אשר הגיע למסקנה כי מחלתו של המערער אינה קשורה לעבודה, בשל היסטוריית העישון של המערער והיעדר קוצר נשימה מתועד במהלך העבודה. המומחה גם לא יכול היה לקבוע את השפעת תנאי העבודה של המערערים על מחלתם. על סמך חוות דעת זו דחה בית המשפט המחוזי את התביעה. המערערת ערערה על החלטה זו לבית הדין הארצי, אשר מינה מומחה רפואי אחר. מומחה זה אף הגיע למסקנה כי חשיפתו של המערער לאבק בעבודה לא הייתה הגורם העיקרי למחלתו; במקום זאת, העישון הכבד שלהם היה הגורם העיקרי. בנוסף, ציין המומחה כי מדובר בתהליך מתמשך ולא תוצאה של מיקרוטראומות. בסופו של דבר, הסכים בית הדין הארצי עם החלטת בית הדין האזורי, בקובעו כי המערערים לא מילאו אחר הדרישות לסווג את מחלתם כפגיעה ב"מיקרוטראומה". בפסק הדין נקבע כי סביר יותר להניח שהמחלה נבעה מגורמים רבים, לרבות מצבו הבריאותי האישי של המערער וסביבת עבודתו, ולא רק מעבודה. משכך, נדחה הערעור, ובכך חיזק את קביעתו של בית הדין האזורי כי לא ניתן לסווג את מחלתו של המערער כפגיעה בעבודה. שני בתי המשפט הסתמכו על חוות דעת רפואיות כדי להגיע למסקנה כי המחלה נבעה מתהליך תחלואה עם תורמים מרובים, ולא מאירוע או חשיפה בודדים הקשורים לעבודה.