ת"א 22606-12-15

תקציר

עיריית ירושלים תובעת שתי חברות ובעלי מניותיהן בגין אי תשלום ארנונה, ומבקשת להטיל עליהם אחריות לחוב. החברות, מגנום 88 ומגנום 2525, נמצאות בבעלות בני משפחה, והנתבעים מודים בחוב אך טוענים בכמה נקודות. ראשית, הם חולקים על גובה החוב שהעירייה תובעת וטוענים כי הוא צריך להיות נמוך יותר בשל שיקולים שונים. בית המשפט דוחה זאת, שכן סכום חוב המס אינו נתון עוד לשינוי, לאחר שכבר הוכרע סופית. בהמשך טוענים הנתבעים כי העירייה ידעה על העברת העסק ממגנום 88 למגנום 2525, ולכן התביעה התיישנה. גם בית המשפט דוחה זאת, וקובע כי לעירייה נודע לראשונה על ההעברה בשנת 2015, והתביעה אינה חסומה על פי חוק. הנאשמים גם שינו את גרסתם לאירועים מספר פעמים במהלך המשפט, בתחילה טענו כי ההעברה התרחשה בשנת 2013, ולאחר מכן שינו אותה לשנת 2001. בית המשפט מוצא חוסר עקביות זה כפער עובדתי משמעותי, וקובע כי ההעברה התרחשה בשנת 2001, וכי מגנום 2525 "נכנסה" למגנום 88, תוך שימוש בזו האחרונה כמסגרת לפעילותה העסקית. בסוגיית הרמת מסך האישיות התאגידית, טוענים תחילה הנתבעים כי המס חייב רק במגנום 88. עם זאת, מאוחר יותר הם מודים כי מגנום 2525 צריך להיות אחראי גם, אבל לא בעלי המניות שלה. בית המשפט מסכים עם העירייה, מרים את המסך מעל שתי החברות כדי להגיע לבעלי המניות, ומוצא כי צודק ונכון לעשות כן בנסיבות העניין. עוד קובע בית המשפט כי בעלי המניות הם בעלי שליטה כהגדרתם בחוק, וכי מתקיימים התנאים להרמת המסך לפי חוק ההסדרים. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי העברת הפעילות העסקית בין החברות נעשתה ללא תמורה, וכי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לסתור חזקה זו. לבסוף, בית המשפט גם קובע כי ניתן להסיר את המסך מכוח חוק החברות, שכן השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברות נעשה כדי לקפח את העירייה כנושה, ובעלי המניות היו מודעים לכך. העירייה מקבלת את סכום התביעה, בתוספת 40,000 ₪ הוצאות, אך פסק הדין אינו מונע מהצדדים להגיע להסדר חלופי.