עת"מ 17507-10-20

תקציר

העתירה, המבקשת לקדם את העותר בשירות בתי הסוהר, נדחית הן מטעמים פרוצדורליים והן מטעמים ענייניים. העתירה נדחית מבחינה פרוצדורלית משום שהוגשה מחוץ למגבלת 45 הימים הקבועה בחוק להגשת עתירות מנהליות, והעותר לא הוכיח כל הצדקה לשיהוי זה. בית המשפט מצא כי העתירה סובלת משיהוי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. מבחינה אובייקטיבית, השיהוי ישנה את המצב הקיים וירע את מעמדם של גורמים אחרים, שכן קידום העותר מחוץ לנהלים הרגילים יהיה בלתי סביר ויפגע בתפקוד התקין של ניהול כוח האדם בשב"ס. מבחינה סובייקטיבית, התנהלותה של העותרת הצביעה על כך שהיא ויתרה על זכויותיה, שכן היא לא הגישה את העתירה אלא שנים לאחר האירועים המדוברים. יתר על כן, לא הייתה פגיעה בשלטון החוק שתצדיק התעלמות מהעיכוב המשמעותי. לגופו של עניין, התערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשויות המינהליות מצומצמת ביותר, ומקרה זה אינו נופל בגדר הפרמטרים הצרים להתערבות כזו. העותרת אינה טוענת לפגמים מינהליים כלשהם בהחלטה, כגון היעדר סמכות, חריגה מסמכות, פגיעה בצדק הטבעי או אפליה. במקום זאת, עיקר טענותיה הן כי רישום שגוי במערכת שב"ס מנע את קידומה וכי הוטעתה לחשוב כי סיום קורס פו"ם הוא תנאי לקידום. עם זאת, מהראיות עולה כי רישומי שב"ס היו מדויקים, ולועדה שיקול דעת לקבוע את תנאי הקידום. אין גם מקום לטענת הטעיה של העותרת או לקיומה של הבטחה מינהלית מחייבת בעניין מסלול פו"ם. ההחלטה שלא לשלוח אותה לקורס או לקדם אותה מבוססת על שיקולים לגיטימיים של שב"ס ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית. ככלל, העותרת לא הקימה כל עילה לסעד שהיא מבקשת, ואכזבתה מובנת אך אינה מספיקה כדי להצדיק את קבלת העתירה. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותר מחויב לכיסוי הוצאות המשיבים.