עת"מ 11690-01-18

תקציר

בית המשפט מצא כי נתונה לו סמכות לדון בעתירה המערערת על מכתב ששלח המשיב השני, המפרש הוראה בחוק יבואני רכב מנועי. המכתב, שנשלח בתגובה לבקשות הבהרה, פירט את העקרונות בהם יפעל המשיב בהפעלת שיקול דעתו בבואו להחליט במקרים קונקרטיים. ככזו, היא היוותה "הוראה מינהלית" שניתן לערער עליה בבית המשפט. לגופה, עניינה העתירה בפרשנותו של סעיף 49(א) לחוק יבואני רכב מנועי, המטיל חובה על יבואנים ישירים לממש את אחריות היצרן לכל רכב שהם מייבאים. העותרים טענו כי חובה זו אינה חלה על כלי רכב שאחריות היצרן לגביהם מוגבלת טריטוריאלית באופן שמחריג את ישראל. עם זאת, בית המשפט מצא כי לשונו הברורה של החוק, תכליתו החקיקתית וההיסטוריה החקיקתית שלו תומכים כולם בפרשנותה של המשיבה כי חובת מימוש אחריות היצרן חלה ללא קשר למגבלות טריטוריאליות כלשהן באחריות המקורית. גם פרשנות זו הייתה סבירה ועולה בקנה אחד עם התנהלותם של יצרני הרכב והעותרים עצמם. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.