דב"ע נה/15-2

תקציר

המערער, שעבד כשרת בבית ספר, טען בבית הדין האזורי כי הוא זכאי לתוספת שכר משום שניקה שטח החורג מ-300 מ"ר מוסכמים. המשיב טען כי המערער הסכים לנקות את השטח הגדול יותר ללא כל שינוי בתנאי שכרו. הצדדים הסכימו כי בית המשפט המחוזי יפסוק בעניין באמצעות פסק דין פשרה לאחר טיעון קצר והצגת ראיות. בסופו של דבר, דחה בית הדין האזורי את טענת המערער, בנימוק כי אין בסיס לטענותיו וכי המשך עבודתו ללא תלונה מהווה הסכמה. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי הצדדים ציפו לפסיקת סכום מסוים בפשרה וכי פסק דינו של בית הדין האזורי סטה מציפייה זו. המשיב טען, לעומת זאת, כי אין מניעה לדחות את התביעה על יסוד הראיות הקיימות. ערכאת הערעור, בדחותה את הערעור, הסכימה עם המשיב. בית המשפט הדגיש כי ככלל לא יתערב בפסק דין של פשרה, במיוחד כאשר המערערת ויתרה על חקירתם הנגדית של עדי המשיב. זאת ועוד, החלטת בית הדין האזורי לדחות את התביעה מבלי לפסוק הוצאות למשיב שיקפה פשרה, וערכאת הערעור בחרה לשמור על היבט זה. כתוצאה מכך, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.