ע"ע 57/99

תקציר

התיק מנתח את סמכותו של בית הדין הארצי לעבודה להורות על הפקדת ערבות אישית על ידי נתבעים חדשים שהצטרפו בסכסוך עבודה. השאלה המשפטית המרכזית נסובה סביב השאלה האם בית המשפט יכול להטיל דרישה כזו, ובאיזה בסיס משפטי, כאשר הצד שלטובתו יש להפקיד את הערבות אינו מבקש זאת. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **תחולת תקנות סדר הדין האזרחי בבתי הדין לעבודה:** הניתוח מדגיש היבט מרכזי של המשפט הפרוצדורלי בישראל. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אמנם מתייחסת במפורש לחובתו של התובע להעמיד ערובה להוצאות הנתבע, אך היא לא עוגנה במפורש בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"א-1991. עם זאת, בית הדין לעבודה, מכוח סמכותו לפי סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אימץ והחיל את הוראות תקנה 519(א) על תובעים בהליכים המתנהלים בפניו, בהתחשב בנסיבות הספציפיות. זה מדגים גישה גמישה לכללים פרוצדורליים, המאפשרת אימוץ תקנות קיימות כדי להבטיח שיפוט יעיל בענייני עבודה. * **היקף הערבויות:** מובהרת נקודה משמעותית לגבי היקף תקנה 519(א) ויישומיה הקודמים. הן התקנה והן הפסיקה הקודמת עוסקות בעיקר בערבויות לתשלום *הוצאות* בלבד, ואלה יינתנו על ידי *התובע* לטובת *הנתבע*. הניתוח קובע במפורש כי לא התקנה ולא פסקי דין אלה דנים בערבויות לתשלום *נזקים* או בהטלת ערבות על *נתבע* לטובת צד אחר. * **הבחנה בין תובעים לנתבעים נוספים:** בית המשפט מבחין בין תובעים הפותחים בהליכים ועשויים להידרש להמציא ערובה (לפי תקנה 519(א)), לבין נתבעים נוספים שמצטרפים מאוחר יותר. הטעמים להטלת ערבות על תובע הם מניעת תביעות סרק והבטחת כיסוי הוצאות הנתבע. הטלת ערבות על נתבע חדש שהצטרף מעוררת שיקולים שונים. * **סמכות בית המשפט להטיל תנאים על צירוף צדדים:** על פי תקנה 18(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"א-1991, לבית משפט אזורי יש סמכות להורות על צירופו של אדם כנתבע נוסף "כדי לאפשר לבית המשפט להכריע באופן יעיל ומלא בכל השאלות הכרוכות בתביעה". סמכות זו יכולה להיות מופעלת "בתנאים שתמצא לנכון". זה מספק בסיס רחב לבית המשפט לקבוע תנאים לצירוף, כולל הפקדת ערבות. * **היסוד המכריע של הסכמה/בקשה:** החידוש בפסק דין זה הוא בהדגשת *היעדר בקשה או התעקשות* מצד הצד שלטובתו יש להפקיד את הערבות. בית המשפט, תוך שהוא מכיר בסמכויותיו הרחבות לקבוע תנאים להצטרפות לפי תקנה 18(א) או סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, החליט בסופו של דבר שלא לקיים את צו בית הדין האזורי לערובה. ההיגיון הוא שמטרת הערבות היא להיטיב עם הצד שלטובתו היא ניתנת. אם אותו צד אינו מבקש את הערבות או אינו מעוניין בה, אין הצדקה להטיל אותה. עיקרון זה גובר על סמכותו הטבועה של בית המשפט להטיל תנאים ועל קיומו הפוטנציאלי של בסיס ראייתי לפיצויים. * **זכויות קניין ומידתיות:** המערערים טענו כי הדרישה להפקיד ערבות פוגעת בזכויות הקניין שלהם. בעוד שטענה זו צוינה, החלטת בית המשפט נשענת בעיקר על חוסר הצורך הנובע מעמדתם הפורמלית של המשיבים, ולא על הכרעה ישירה בפגיעה בזכויות הקניין. עם זאת, הוא מדגיש את הצורך של בתי המשפט לנקוט זהירות ומידתיות בעת הטלת התחייבויות כספיות על צדדים. לסיכום, הפסיקה מבהירה כי בעוד שבתי הדין לעבודה יכולים לאמץ כללים פרוצדורליים ולהטיל תנאים על צירוף צדדים, הטלת ערובה מחייבת תכלית לגיטימית. כאשר המוטב המיועד של הערבות אינו מבקש אותה, סמכותו של בית המשפט להטיל תנאי כזה מתבטלת למעשה, ללא קשר להצדקות פוטנציאליות אחרות או לסמכויותיו הטבועות של בית המשפט.