עמ"ש 52738-05-19

תקציר

השופטים קיבלו את הערעור בשל טעות עובדתית שנעשתה על ידי בית משפט קמא בכל הנוגע לרישום הזכויות במקרקעין. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי רישום המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין מצביע על מתנה גמורה שניתנה מהמערערת למשיב. עם זאת, השופטים הבהירו כי הזכויות נרשמו במינהל מקרקעי ישראל ולא בלשכת רישום המקרקעין, ולכן המסקנה התבססה על מידע שגוי. השופטים קיבלו את טענת המערער כי הנכס נרכש על ידו בלבד, והוא טיפח ופעל כבעלים של הנכס במשך שנים. רישומו של המשיב כבעלים משותף היה פרוצדורלי ולא שיקף את זכויותיהם האמיתיות של הצדדים. מספר ראיות – לרבות עדויות אחיו של המערער ואשתו, מכתב איום מהמשיב למערער ומכתב מהמשיב המבטיח להעביר את זכויותיו למערער – תמכו בגרסתו של המערער לאירועים. השופטים הדגישו כי הרישום במינהל מקרקעי ישראל אינו מקנה זכויות קנייניות מטבען. הם הפנו לפסיקה לתמיכה בעמדה זו והגיעו למסקנה כי הרכישה המוכחת של זכויות הנכס על ידי המערער גוברת על כל רישום שונה. הימנעותו של המשיב מלהתנגד לשימוש הבלעדי ארוך הטווח של המערער בנכס פעלה אף היא לרעתו, שכן השופטים דחו כל טענה לשיהוי מצד המערער. לסיכום, נעתרו השופטים לבקשת המערער למתן פסק דין הצהרתי, המאשר את מלוא זכויותיו בנכס. הם גם הורו למשיב לכסות את הוצאות המערער והתירו את פרסום פסק הדין מבלי לזהות את הצדדים.