ע"פ 1182/99

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בשני ערעורים, ע"א 1182/99 וערעור מס' 2606/99, בהם הורשעו המערערים בבית המשפט המחוזי. פסק הדין עסק בבקשה לפסול את השופט היושב בדין, בשל קשריו החברתיים עם אחד מסנגוריו של המערער, המעוררים חשד למשוא פנים. בקשת הפסילה, שהוגשה על ידי עיתונאי באמצעות מכתבים לבית המשפט, נדחתה. בית המשפט קבע כי היכרות או ידידות בין שופט לעורך דין, להבדיל מקשרי משפחה, אינה פוסלת שופט מלדון בתיק. פרקטיקה זו מקובלת בשיטות משפט שונות בעולם ומבוססת על ההנחה שיחסים כאלה אינם משפיעים על עצמאותו או ניטרליות של שופט. יתר על כן, בית המשפט הבחין בין מקרים שבהם חברו של שופט הוא צד או עד מפתח, לעומת מקרה שבו חבר הוא עורך דין, והסביר כי בראשון עלול להיווצר ניגוד עניינים. כללי האתיקה השיפוטית שצוטטו על ידי העיתונאי אינם מחייבים מבחינה משפטית, ולכן החוק הקיים והנוהג המקובל קודמים. בית המשפט הדגיש את המשאבים והזמן שהושקעו בהכנת הערעורים ובשמיעתם, וציין כי פסילת השופט בשלב זה תהווה חוסר הגינות כלפי בעלי הדין ובזבוז משאבים שיפוטיים. השופט אישר את מחויבותו לפסוק ללא משוא פנים, על סמך העובדות והחוק בלבד, ודחה את בקשת הפסילה.