ת"צ 37468-01-18

תקציר

המבקש, אמון הצבור, חברה לתועלת הציבור, ביקש לאשר תביעה ייצוגית נגד שש חברות ביטוח: מגדל, כלל, הראל, AIG, שירביט והפניקס. בעתירה נטען כי חברות הביטוח סירבו באופן שיטתי לשלם את רכיב המע"מ של הנזק למבוטחים שלא תיקנו את הרכוש המבוטח, בניגוד לחוק, לפסיקת בית המשפט העליון ולחובתם על פי פוליסות הביטוח. חברות הביטוח הכחישו את הטענות וטענו כי תמיד שילמו את רכיב המע"מ, גם אם הנזק לא תוקן. בית המשפט מצא כי המבקשת אינה מתאימה לשמש כגוף מייצג בתובענה הייצוגית. היא לא הוכיחה קיומו של קושי ממשי באיתור תובעים פרטיים, כנדרש בחוק כדי שארגונים יובילו תובענה ייצוגית. יתר על כן, העותרת לא עשתה מאמץ אמיתי למצוא תובעים פרטיים אלא התמקדה בכריתת הסכם עם משקיע פיננסי חיצוני. לגופו של עניין, פירש בית המשפט את היקף התביעה כך שיכלול תביעות ביטוח הנוגעות להשבת נזק שנגרם על ידי המבוטח או צד שלישי שנפגע על ידי המבוטח. השופטת קבעה את מסגרת הזמן להגשת התביעה כשלוש שנים לפני הגשת הבקשה למבוטחים ושבע שנים לפני תביעות צד ג'. השופט בחן את הראיות נגד כל אחת מחברות הביטוח בנפרד ומצא כי העותרת לא הביאה ראיות מספיקות לאפשרות סבירה לקבל את התביעה נגד מי מהמשיבים. בעוד שחלק מהראיות הצביעו על אי תשלום מע"מ, הוא לא היה קשור למסגרת הזמן הרלוונטית או סותר דעות ועדויות אחרות. בנוסף, השופטת ציינה כי בירור התביעה כתובענה ייצוגית יהיה בלתי יעיל ובלתי הוגן, שכן הוא יחייב בחינה פרטנית של כל מקרה. לפיכך, הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נדחתה. למרות זאת, חויב העותר לשלם לחברות הביטוח הוצאות משפט מתונות יחסית, בסך 45,000 ₪.