עע"מ 3642/21

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על זכויות היתר לחציבת אבני בזלת במחצבת פוריה שבקיבוץ כנרת. המבקשים, המפעילים את המחצבה מאז שנות השבעים, ביקשו להאריך את הסכם הרישוי שלהם עם רשות מקרקעי ישראל, שהעניק להם היתר עד שנת 2012, בנימוק של זכויות קנייניות ונזק כלכלי פוטנציאלי אם הרישיון לא יחודש. מנהל מקרקעי ישראל סירב להאריך את ההיתר, מה שהוביל את המבקשים להגיש עתירה מנהלית. לאחר התפתחויות שונות, פסק בית המשפט המחוזי בירושלים נגד המבקשים, והורה להם לערער. במקביל הגישו בקשה לסעד זמני להמשך פעילות המחצבות עד להכרעה בערעור. המשיבים טענו כי המבקשים המשיכו להפעיל את המחצבה שלא כדין ובחוסר תום לב, ואילו המבקשים טענו כי הפסקת הפעילות תגרום לפגיעה כלכלית משמעותית. השופט ציין את קביעותיו של בית משפט קמא ואת חששותיהם של המשיבים מהתנהלות המבקשים, אך בסופו של דבר נעתר לבקשה לסעד זמני. השיקול המרכזי בהחלטה זו היה מאזן הנוחות, שהעדיף את המבקשים להימנע מפגיעה כלכלית פוטנציאלית, מה גם שהמשיבים לא יכלו להוכיח נזק משמעותי ממתן אפשרות למחצבה לפעול במהלך הליך הערעור. הקלה זו הותנתה בעמידת המבקשים בדרישות החוק ולא אפשרה פעילות מעבר לתחום הרישיון. בנוסף, הדגישה השופטת כי החלטה זו לא הצביעה על סיכויי הצלחה כלשהם בערעור עצמו והותירה את שאלת ההוצאות ללא תשלום בשל התנהלות המבקשים.