ע"פ 117/50

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של פקודת סדר הדין הפלילי, המסדירה את החתימה על ערעורים. על פי סעיף 67 לפקודה, היועץ המשפטי לממשלה רשאי לערער על פסק דין מטעמים שונים, אך השאלה המקדמית העומדת על הפרק היא האם ניתן להפעיל סמכות זו באמצעות נציג. ההגנה טענה כי יש לדחות את הערעור שכן הוא נחתם על ידי מר מיכאל הרפזי, המייצג את היועץ המשפטי לממשלה, ולא על ידי היועץ המשפטי לממשלה באופן אישי, כנדרש בחוק. בית המשפט בחן מספר הוראות בפקודה ותקדימים משפטיים קודמים. נמצא כי הפקודה עצמה מבחינה בין סמכויות שבידי היועץ המשפטי לממשלה לבין סמכויות שניתן להאציל לנציג. כך למשל, סעיף 28(5) מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה להוציא צו העמדה לדין בעקבות סירובו של שופט להעמיד לדין, אך אינו מזכיר נציג. לעומת זאת, סעיף 28(9) כולל במפורש את נציג היועץ המשפטי לממשלה בסמכויות מסוימות. הדבר מצביע על הבחנה חקיקתית מכוונת בין סמכויות אישיות לייצוגיות. יתר על כן, בית המשפט התעמק בהקשר ההיסטורי, והתייחס למספר מקרים מבית המשפט העליון בתקופת המנדט. פסיקה אחת פסלה ערעור שלא נחתם על ידי היועץ המשפטי לממשלה באופן אישי, ואילו פסיקה אחרת קיבלה ערעור חתום על ידי יועץ הכתר, תוך הסתמכות על סעיף 4 לפקודת סדר הדין (תיקון) 1934, הקובע כי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו רשאים לטעון בכל משפט פלילי. עם זאת, בית המשפט במקרה זה הבחין בין הגשת ערעור לבין ניהול משפט, והסביר כי הפקודה משנת 1934 מתייחסת לזו האחרונה. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי חתימתו האישית של היועץ המשפטי לממשלה אכן נדרשת לצורך הגשת ערעור, כמתחייב מסעיף 67 לפקודת סדר הדין הפלילי. מאחר שהערעור שלפניהם נחתם על ידי נציג ולא על ידי היועץ המשפטי לממשלה עצמו, דחו השופטים את הערעור והדגישו כי הסמכות להגיש משפטים היא סמכות אישית שאינה ניתנת להאצלה. פסקה מקיפה זו מתמצתת בתוכה את השיקולים המשפטיים המרכזיים ואת שיקול הדעת.