ע"ו 34487-12-14

תקציר

המערער, כיום כבן 61, שירת במשטרה כנהג פרשים עד שנת 1999 וביקש כי פגיעה בגב התחתון תוכר כקשורה לעבודה בשנת 1998. בקשה זו נענתה לדרגת נכות של 10%. בשנת 2013 ביקש המערער הערכה מחודשת של נכותו עקב החמרה במצבו. בינואר 2014 נקבעה לו דרגת נכות של 5%, עליה ערער המערער לוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה בדקה את המערער ובחנה את מסמכיו הרפואיים, לרבות מכתבים מרופאיו. הם קבעו כי נכותו נבעה מהגבלה קלה בעמוד השדרה המותני וביטלו את ההכרה בפגיעה רדיקולרית, שכן לא מצאו עדות קלינית לכך. המערער טען, כי היה על הוועדה להתריע בפניו מפני ביטול אפשרי של נכותו הקיצונית, כי ההחלטה אינה מנומקת וכי הוועדה לא שקלה כראוי את מכתבי רופאיו. עם זאת, השופטת דחתה את הערר וקבעה כי הוועדה פעלה לפי נוהל תקין, כי החלטתה מנומקת כראוי וכי המערער היה מודע לכך שניתן להפחית או לבטל את דרגת הנכות שלו בדיון. עוד הדגישה השופטת כי תפקידו של בית המשפט אינו להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הוועדה הרפואית, אלא לבחון את תקינות דיוני הוועדה. משכך, נדחה הערעור על כל סעיפיו, ללא צו להוצאות, ותיקו הרפואי של המערער הוחזר לבא כוח המשיב.