עע"א 216/10

תקציר

העותר, המרצה עונש מאסר של 45 חודשים בגין עבירות אידיאולוגיות, ביקש שחרור מוקדם מוועדת השחרורים, אך סורב בשל חומרת עבירותיו והסיכון לשלום הציבור. העותר ערער בטענה כי החלטת הוועדה אינה סבירה, מתעלמת מחרטה ומגילו הצעיר וקובעת באופן שגוי כי הוא מרצה עונש מאסר שני. עם זאת, בית המשפט אישר את ההכחשה והסכים כי נשקפת מהעותר סכנה, במיוחד נוכח מחויבותו הבלתי מעורערת לאידיאולוגיה שמאחורי פשעיו. נטל ההוכחה, קבע בית המשפט, מוטל על העותר להוכיח כי ויתר על האידיאולוגיה שלו, דבר שלא עשה באופן משכנע. בית המשפט הכיר בטעותה של המועצה בהתייחסה לגזר דין שני, אך קבע כי היא אינה מהותית להחלטה. עבירות ממניעים אידיאולוגיים, הדגיש בית המשפט, טומנות בחובן סיכון גבוה להישנותן, והעותר לא הוכיח די הצורך סטייה מעמדותיו. ללא אינדיקציה לשינוי אידיאולוגי, פוטנציאל הסכנה לציבור נותר גבוה. לפיכך, העתירה נדחתה, תוך שמירה על החלטת המועצה לדחות שחרור מוקדם.