בג"צ 1358/91

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה נגד עוצר שהוטל בשכונה ירושלמית מכוח תקנה 124 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שמנעה מהעותרים ליצור קשר עם מי שמחוץ לאזור העוצר. בעתירה נטען כי העוצר מנע מאחד העותרים לעתור לבג"ץ. בג"ץ קבע כי אמנם היה מקום לאפשר לעותרים לערער ולגשת לערכאות, אך הסרת העוצר בשכונה הפכה את הבעיה הקונקרטית שהועלתה בעתירה למיותרת. בית המשפט הדגיש את החשיבות להבטיח כי אנשים הנתונים בעוצר יקבלו מידע על סידורי תנועות חירום וכי אין לפגוע בחופש הערעור שלהם לבית המשפט. במקרה זה, ניתן היה לאפשר לעותר לפנות לבית המשפט או לבקש מנציג המשטרה להגיש את העתירה בשמו. עוד ציין בית המשפט כי הפרקליטות תתייחס לסוגיה על מנת להבטיח את פתרונה. בסופו של דבר נדחתה העתירה מחוסר משמעות מעשית, והצדדים עודכנו על ההחלטות ביום 11.4.91.