ת"א 70849-12-19

תקציר

התובע, עו"ד אבי לוי, תבע את בנק לאומי על פיצויים בסך 45 מיליון שקל, בטענה כי הבנק לא סילק משכנתא על חלקו בחלקת אדמה בירושלים, כפי שהבטיח לכאורה. המשכנתא נועדה להבטיח החזר הלוואה שהעניק הבנק לאחיו של לוי, אבי, ולחברתו דיגל, לרכישת הקרקע וכן לבניית מבנה עליה. לדברי לוי, הצדדים הסכימו כי המשכנתא תימחק עם השלמת בניית השלב הראשון של הפרויקט ומכירת הדירות בו. מאחר שהבנק לא הצליח לסלק את המשכנתא, טען לוי, נגרם לו נזק רב. הבנק הכחיש את טענותיו של לוי וטען כי המשכנתא נועדה להבטיח את כל חובותיה של דיגל, לרבות רכישת הקרקע, ולא רק את עלויות הבנייה. עוד טען הבנק כי לוי לא הצליח להוכיח כי בניית השלב הראשון של הפרויקט הסתיימה ברווח, שלטענת לוי היה אמור להצדיק את נטילת המשכנתא באותה עת. בנוסף, טען הבנק כי לוי לא הוכיח את נזקו הנטען וכי ממילא טענותיו חוסות תחת דוקטרינת ההשתק וחוק ההתיישנות. בית המשפט קיבל את טענות הבנק ודחה את טענותיו של לוי. באשר לעילת התביעה הראשונה, מצא בית המשפט כי המשכנתא על מקרקעיו של לוי נועדה להבטיח את כל חובותיה של דיגל לבנק, לרבות ההלוואה לרכישת הקרקע. בית המשפט ביסס מסקנה זו על ניתוח המסמכים הרלוונטיים, מהם עולה כי סכום המשכנתא תואם את סכום ההלוואה הכולל שניתן לדיג"ל, לרבות רכיב רכישת הקרקע. במסמכים עליהם חתם לוי צוין בבירור כי המשכנתא הבטיחה "את כל הסכומים המגיעים לבנק" בקשר עם הפרויקט, ללא הבחנה בין רכיבי ההלוואה השונים. זאת ועוד, פרשנותו של הבנק למסמכים עלתה בקנה אחד עם תכלית ההסכם ועם חוות דעת הצדדים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהליך. בית המשפט דחה גם את טענתו של לוי כי בניית השלב הראשון של הפרויקט הסתיימה ברווח, שהיה אמור להביא לסילוק המשכנתא. לוי לא הציג ראיות משכנעות לכדאיות הפרויקט, וחישוביו התבססו על שמועות ומידע חלקי. באשר לעילת התביעה השנייה, קבע בית המשפט כי הבנק לא היה מחויב לממש את הנכס המשועבד בדרך מסוימת, כל עוד הגישה שנבחרה מותרת מבחינה משפטית. התנהלות הבנק בעניין זה הייתה סבירה ועלתה בקנה אחד עם התחייבויותיו. לבסוף, בית המשפט קבע כי לוי לא הצליח להוכיח את נזקו הנטען בו. חוות דעת המומחה עליה הסתמך לוי לא הביאה בחשבון את נחיתות אדמתו לעומת אדמתו של דיגל, כמו גם מגבלות משפטיות אחרות הקשורות לקרקע. גם השיטות החלופיות של לוי להוכיח את נזקיו - הצעת רכש ואומדן - לא צלחו. לפיכך, התביעה נדחתה לגופה. עוד קבע בית המשפט כי בהתחשב בהתנהלותם הפרוצדורלית הכוללת של הצדדים, על התובע לשאת בהוצאותיו הסבירות של הנתבע, והעמיד אותן על סך של 200,000 ₪.