ת"א 320/04

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סיווגה של תאונה שאירעה ביום 9.7.02, בה נפצע ג'בארין זכריא (התובע). התביעה הראשונית הוגשה על ידי התובע הנפגע, אך לאחר מותו במהלך הדיונים המשיכו עזבונו, אלמנתו וילדיו בהליך המשפטי. התביעה התמקדה במספר נתבעים: תאופיק ג'בארין ושות', מעסיקו של המנוח; המבטחים שלהם, סהר-ציון חברה לביטוח; נחמני ויקטור בנייה, יוזם פרויקט הבנייה; מנורה ביטוח, המבטחת של נחמני; רוני דאידה, הבעלים והמפעיל של מכונת קידוח המותקנת במשאית שהייתה מעורבת בתאונה; הדר ביטוח, מבטחת המשאית; וקרנית, הקרן לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התובעים תבעו פיצויים מהנתבעים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. השאלה המרכזית הייתה האם התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, אשר תקבע את החייבים בפיצויים. התאונה התרחשה כאשר קורת בטון קרסה ופגעה בתובע וגרמה לו לחבלות קשות. התובעים טענו כי סיבת התאונה אינה ברורה, אך לא מדובר בתאונת דרכים, ואילו הנתבעים טענו אחרת, וייחסו את קריסת הקורה למכונת הקידוח. השופט בחן בקפידה את חומר הראיות, לרבות תצהירים, הצהרות במשטרה וחוות דעת מומחים. הם הגיעו למסקנה כי הקורה נפלה לאחר שנפגעה ממכונת הקידוח, ודחו את טענת התובעים כי היא נגרמה בשל מצבו הרעוע של הקיר. השופט קיבל את עדותם של שני עדי ראייה שהבחינו בסימני נזק טריים הן על הקורה והן על מכונת הקידוח, מה שמעיד על מגע פיזי לאחרונה. יתר על כן, הערכות מומחים חיזקו את הסברה כי הקורה דרשה פגיעה מכנית משמעותית כדי ליפול, ולא היו כלים נוספים מלבד מכונת הקידוח. עם זאת, השופט קבע כי התאונה אינה נחשבת ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מאחר שמנוע המשאית היה כבוי, והיא שימשה רק כפלטפורמה למכונת הקידוח, לא התקיימה ההגדרה הבסיסית של החוק. השופט פירש את החוק כמחייב שימוש בפועל ברכב לצרכי תחבורה, מה שלא היה המקרה כאן. בנוסף, המשאית לא נחשבה לרכב דו-שימושי, שכן תפקידה העיקרי נותר תחבורה, ומכונת הקידוח הייתה ישות נפרדת שהורכבה עליה. לפיכך, חזקת ניצול הכוח המכני לא חלה. כתוצאה מכך, פסק הדין קבע כי התאונה לא הייתה תאונת דרכים, והותיר את שאלת הקשר הסיבתי על כנה. השופט לא הטיל הוצאות משפט על ההליך וקבע מועד קדם משפט להמשך הדיונים. באופן משמעותי, קביעת סיווג זו השפיעה על הצדדים החייבים בפיצויים, ועיצבה את הפנייה המשפטית של התובעים.