הפ"ב 9937-05-12

תקציר

המשיב טען, כי לבית המשפט אין סמכות לדון בהם משום ששירות הזימון לא בוצע כראוי, וזהו הבסיס היחיד לרכישת סמכות השיפוט לגביהם. לטענתם, נדרשת תעודה של משרד החוץ כדי לאשר את ביצוע האמצאה, מה שלא קרה. המבקש והיועץ המשפטי לממשלה טענו כי נוסח ההודעה שהגיש משרד החוץ אינו דרישה חוקתית וכי ביצוע ההמצאה נעשה על ידי מסירת מסמכי בית המשפט למשרד החוץ של המדינה הזרה. השופט הסכים עם המבקש ועם היועץ המשפטי לממשלה, וקבע כי הדרישה בתקנה 494 לחוק סדר הדין האזרחי היא רק להודעת בית המשפט ולא דרישה פורמלית לביצוע האמצאה. באשר למעמדה של מדינת ליבריה בהליך, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה משום שמדינת ליבריה לא הייתה צד להסכם הבוררות או להליך. המבקש טען כי רשות הנמלים הליברית אינה ישות נפרדת מהמדינה אלא שלוחה שלה וכי פסק הבוררות נגד רשות הנמלים צריך לחול גם על המדינה. השופטת הסכימה עם המשיבים כי בית המשפט אינו יכול להרחיב את רשימת הצדדים בהליך האישור וכי פסק הבוררות יכול להיות רק שיקוף של פסק הבורר. זאת ועוד, גם אם היו מתקבלות טענות המבקש בדבר זהות שני המשיבים, ציינה השופטת כי היה על המבקש להעלות זאת במהלך הבוררות ולא בהליך האישור. עוד קבע השופט כי לבית המשפט הישראלי לא הייתה סמכות שיפוט על המשיבה השנייה, שכן המבקשת לא הגישה עבורה בקשה להיתר המצאה, כנדרש בחוק. לפיכך, נדחתה הבקשה לאישור פסק הבוררות הזר. המבקש חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ לטובת המשיבים.