עת"מ 12122-11-13

תקציר

פסק הדין דן בסבירות החלטת ועדת הערר לאשר היתר בנייה למשיבים שלא מילאו באופן מלא צו הריסה קודם. בית המשפט מכיר בחומרת הימנעותם של המשיבים מביצוע צו ההריסה, אך אינו סבור כי די בכך כדי לבטל את היתר הבנייה. פסק הדין מדגיש כי החלטת הוועדה עולה בקנה אחד עם החוקים והצדק הקיימים. היא מדגישה כי לוועדות התכנון יש סמכות לבחון מחדש את החלטותיהן בהתבסס על שינויים בתנאים עובדתיים, במצבים תכנוניים או במדיניות. במקרה דנן, החלטת הוועדה מוצדקת בשל השינויים במצב הסטטוטורי וההריסה החלקית שהושלמה על ידי המשיבים. פסק הדין בוחן שלוש שאלות מרכזיות. ראשית, בית המשפט מסכים כי ועדת הערר הייתה מוצדקת בכך שלא התנתה את היתר הבנייה בהריסה מלאה, מה גם שהתכנית החדשה תאפשר את הבנייה. שנית, שיקול דעתה של הוועדה לשנות את החלטותיה הקודמות מוכר, במיוחד לאור המצב התכנוני המעודכן. לבסוף, בית המשפט מוצא את החלטת הוועדה לאשר את ההיתר, למרות מידע מטעה, כסבירה, ומדגיש כי הוראות התכנית החדשה גוברות על מצג השווא. פסק הדין מדגיש כי ניתן לטפל בהתנהלות המשיבים באמצעות הליכים משפטיים מתאימים תוך הכרה בטענות העותרים. ככלל, נקבע בפסק הדין כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר, תוך הדגשת חשיבותם של שיקולים תכנוניים וגישתה המאוזנת של הוועדה. אשר על כן, העתירה נדחית מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים.