בש"פ 1596/20

תקציר

ההחלטה לדחות את הערעור התבססה על בחינה מדוקדקת של תנאי מעצרו של המשיב. בית המשפט הכיר בקיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר תקפות, אך התמקד בשאלה האם מעצר מאחורי סורג ובריח הוא האפשרות המעשית היחידה. אמנם הייתה הכרה במסוכנות סטטוטורית על סמך כתב האישום והדו"חות, אך חזקה זו נחשבה לניתנת להפרכה. בית המשפט ציין כי חלפו 11 שנים מאז העבירות הנטענות, במהלכן המשיב נותר בלתי מעורב בפעילות פלילית, התחתן והביא ילד לעולם. גורמים אלה, שנחשבו חריגים, סיפקו "טעמים מיוחדים" דיים כדי להצדיק את מעצרו של המשיב במעצר בית בפיקוח אלקטרוני במקום במאסר. שירות המבחן תמך בחלופה זו, והדגיש כי ניתן להפחית את הסיכון באמצעות פיקוח אחראי. על אף שמצבה הנפשי וחששו של המתלונן הוצגו כטעמים להמשך מאסרו של המשיב, קבע בית המשפט כי חששות אלה, אף שהם חשובים, אינם מספיקים כשלעצמם כדי לשלול את חלופת המעקב האלקטרוני, במיוחד כאשר בוחנים את חזקת חפותו של המשיב. האיזון בין זכויות הנאשם לבין שלום הציבור, לצד ההגנה על הקורבן לכאורה, נשקל בכובד ראש, והביא את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן להצדיק פגיעה חמורה בחירותו של המשיב רק בשל חששו של המתלונן. לפיכך נדחה הערעור, והתיר את מעצרו של המשיב תחת פיקוח אלקטרוני.