בג"צ 3028/94

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עסק בחוקיות הפקעת קרקעות לצורך הרחבת נמל התעופה בן גוריון. העותרים, שהיו בעלי זכויות שונות בקרקע, ערערו על ההפקעה לפי פקודת הקרקעות משנת 1943, והטילו ספק בהתאמתו של פסק הדין לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט אישר את סמכותו של שר האוצר להפקיע קרקעות לצורכי ציבור, עוד בטרם הסתיימו הליכי התכנון, בנימוק של צרכים לאומיים דחופים ותב"עות קיימות לפיתוח שדה התעופה. זכויות העותרים במקרקעין היו מגוונות והוגבלו ברובן לשימושים חקלאיים, עם סעיפים המאפשרים סיום חכירה עם שינויי ייעוד. בית המשפט לא מצא כל ראיה לכך שהשר פעל ללא שיקול דעת, ואישר את החלטתו כעצמאית ותואמת את מדיניות הממשלה. תוכנית ההרחבה הוגדרה כצורך ציבורי, תשתיות חיוניות כמו חניונים ובתי מלון פוטנציאליים בשדה התעופה היו חלק בלתי נפרד מהפעלתה, ובכך הצדיקו הפקעה. בית המשפט הדגיש את השליטה האחידה בפרויקט של רשות שדות התעופה, ודחה את הטענה כי שיטות אחרות יכולות למלא את הצורך הציבורי. הרשות יזמה הפקעות כדי להתמודד עם גידול גורף בתנועה בשדות התעופה, המוצדק על ידי אינטרס לאומי. אף שעדיף לנהל משא ומתן על רכישת קרקעות, הדחיפות הצדיקה עקיפת תהליכי משא ומתן ממצים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי ההפקעה היא חוקית והכרחית, העולה בקנה אחד הן עם צרכי הציבור והן עם תנאים מוקדמים משפטיים, והביא לדחיית העתירות.